יום ראשון, 5 בפברואר 2012

הפנטזיה של סקינס

מי שמכיר אותי יודע שאני לא רואה הרבה סדרות טלוויזיה, ושגם כשאני רואה זה בערך כלל מה שכולם רואים. פה האוס, שם ביג באנג, ולאחרונה גם שלושת הפרקים של בלאק מירור - כי כולם ראו והמליצו ולא רציתי להישאר מאחור. איכשהו אף פעם לא מצאתי את עצמי מתמכר לסדרה כלשהי, מחכה לפרק הבא, מקלל את ההסרה מהרשת של מגה-וידיאו ומחפש אנשים שראו את הפרק האחרון כדי לדבר איתם באריכות ובהתלהבות.
טוב, חוץ מבמקרה אחד.

מה יש בה, בסקינס המקורית והבריטית, שכל כך תפס אותי, ושגורם לי לראות פרק אחר פרק בלי להרגיש (בדרך כלל) שמזלזלים באינטלגנציה שלי ושדחפתי עכשיו לפה כמות עתק של טראש? זאת לא הסדרה שכתובה או משוחקת בצורה הכי מבריקה שנתקלתי בה, היא עוסקת בנערים שצעירים ממני בכמה שנים, ומציגה לעתים קרובות קלישאות סקס, סמים ורוק'נרול. אז למה?

סקינס, הדור הראשון
יש שיגידו שקלישאות  סקס, סמים ורוקנ'רול פשוט עובדות, בת'כלס. הם ישבחו את ה"נועזות" של הסדרה, שלא מנסה להתייפייף כשהיא עוסקת בטינאייג'רים ושמציגה שחקנים בגיל המתאים שמתחלפים כל שנתיים, ולא בני 30 שעשו תסרוקת מגוחכת. זה גם מה שעיצבן כל כך את השמרנים בארה"ב, שהזדעזעו מהרימייק האמריקאי של סקינס. אבל בעיני זה רק חלק מהסיפור, החזית הצבעונית שמסתירה משהו מעניין יותר.

דוגמה לכך היה אפשר לראות דווקא בפרק חלש במיוחד של הסדרה, שפותח את העונה השישית והנוכחית. כדי לגוון קצת את הלוקיישנים, החבורה נשלחת לביקור מזורז במרוקו. זה היה הרגע שבו נראה היה שיוצרי סקינס התחילו כנראה להאמין למה שאומרים עליהם, ופשוט הציגו הרבה עירום מרומז, סמים והסתבכויות כתחליף לעלילה. וזה היה פספוס מוחלט.

לא משקפים, לא משקרים

כמו ג'אנקי אמיתי, הפרק הכושל ההוא לא מנע ממני להמשיך לפרק השני. מבחינה תסריטאית הוא היה מופרך לא פחות מקודמו, אולי אפילו יותר, ועסק בהתפרקותו של ריץ', מטאליסט חביב שחברתו נפגעה בתאונת דרכים. התפרקויות, מיתות משונות ורגעים אפלים במיוחד לא זרים לסקינס, והם חלק ממה שטוען את הסדרה הזאת במשמעות, והופכים אותה למרגשת. זה נכון גם לגבי  הפרק המדובר, שהתקשיתי להירגע שעה ארוכה אחרי הצפייה בו.

כי סקינס, בעיני, היא לא ניסיון לשקף את הנעורים כפי שהם (כפי שטוענים רבים מאוהביה), או הצבת מראה מעוותת וצבעונית מדי מולם (כפי שטוענים מבקריה). היא פנטזיה צבעונית, מושכת ומסוכנת על גיל ההתבגרות. כמו סדרות נעורים אחרות, רק בהעזה ובתחכום רבים יותר וללא דידקטיות, היא משחקת על הלימינליות הטבעית של השלב הזה בחיים - שבו אתה כבר מספיק גדול כדי להבין מה קורה סביבך, אבל צעיר מכדי לקחת עליו יותר מדי אחריות. לא במקרה מזג האוויר בבריסטול של סקינס שמשי כל כך, וכולם מתלבשים צבעוני כל כך - שתי בחירות שיש להן איכות חלומית. 

כשאני מנסה להיזכר בחוויות שנחרתו בי בצורה הכי עמוקה בגיל ההתבגרות, אני מגיע לחוויות שלא שונות בהרבה מאלה שגיבורי סקינס עוברים (לא כולל הסמים. את יכולה להירגע, אמא). זו הפנטזיה שאנחנו רוצים לספר לעצמנו על עצמנו, או התגובות הרגשיות שאנחנו רוצים לחוות, וזו כנראה הסיבה שלעתים קרובות, אחרי צפייה בפרקים העולם נראה לי כמו מקום מלהיב יותר.

בני אדם, לא "דמויות מתפתחות"

אבל אילו סקינס היתה מסתפקת בלהיות פנטזיה צבעונית ומלאת סכנה, היא היתה עלולה ליפול למלכודת המלודרמה ולהפוך לסדרה שטוחה ומוקצנת. זה קרה לסדרה פה ושם במהלך השנים, במיוחד בעונה השלישית - שפשוט הפסקתי לצפות בה באמצע. אבל ברוב הפרקים, היוצרים הצליחו להתחמק מהמלכודת הזאת.

אחת הדרכים לעשות זאת היא העובדה שסקינס היא דרמה קומית. חלק גדול מהסיטואציות המוקצנות הן קומיות באופן מובהק, עם פאנצ'ים שגורמים לצופה להתגלגל מצחוק. גם הגלישה מעבר לגבולות הריאליזם (לסיים את העונה הראשונה בשיר, למשל) עוזרת לסדרה לא לקחת את עצמה יותר מדי ברצינות. "אלה לא החיים האמיתיים, זה רק התיכון", כבר קבעה "בגוף ראשון", סדרת נעורים עתיקה בהרבה. ברגעים הלא-רציניים שלה סקינס מקפידה לומר לצופיה שהיא רק פנטזיה, ובעיני - לא מנסה להוליך אותם שולל.

סקינס, הדור השלישי

כל זה לא אומר שהדמויות בסקינס לא יכולות לרגש. הן מרגשות לאללה - כי הטובות שבהן מצליחות להתנהג באופן בלתי צפוי. הבלונדינית הביצ'ית יכולה להיות, ובכן, בלונדינית ביצ'ית, וגם ההפך הגמור מזה. הנער חסר הביטחון שלובש בגדים גדולים מגופו יכול לזכות פתאום בבחורה שהוא תמיד חלם עליה, אפילו לזכות בה פעמיים - ולוותר על זה. הבחור המגניב וחסר הדאגות יכול למצוא את עצמו מפונה מביתו שלו, ולמצוא עבודה רצינית שהוא מצטיין בה (שאליה התקבל באמצעות הצתת העניבה של המראיין). המטאליסט יכול לצאת עם הבחורה החמודה והטובה, ולהמשיך במקביל ללכת עם חולצות של טסטמנט (אבל להסתפר כמו ג'סטין ביבר).

זאת לא רק ה"התפתחות" של הדמויות, לא רק השינויים שהן עוברות - אלה אופציות שהיו טבועות בהן מלכתחילה, ושכל אחת יכולה לצאת לפועל בשלב אחר, עם אנשים אחרים. ככה אנשים אמיתיים פועלים. לא, בעצם לא תמיד: ככה אנשים מעניינים פועלים.

אז אני מוכן לסלוח על התסריטים המופרכים לעתים, ועל העובדה שחלק מהדמויות כן שטוחות, ואפילו על בדיחות הבורקס שמתעקשות לצוץ פה ושם (תחרות אכילת פלפלים חריפים? קפיצה לבריכה ריקה? בחייכם). תנו לי רק לראות על המסך חבורת טינאייג'רים מציגים פנטזיה שבאמת מצליחה להלהיב אותי. אני מקנא בדמויות האלה, מזדהה איתן, ומרגיש כמו פנסיונרית מכורה לטלנובלות כשאני מדבר עליהן. וזה כיף נורא.

יום ראשון, 15 בינואר 2012

עוד משחק מילים מיותר

תקופת הפאנק שלי, אם אפשר להגדיר את זה ככה בלי לצחוק יותר מדי, הגיעה לשיאה בערך בגיל 20, במהלך השירות הצבאי. שמעתי כל מיני להקות מפורסמות עוד בתיכון (אם כי הייתי הרבה יותר עמוק במטאל ושנאתי פאנקיסטים), ועוד לפני גיל 20 הלכתי פה ושם להופעות. אבל באזור הגיל הזה, פלוס מינוס ויש מצב לא רע שאני קצת מפספס בשנים, קרו שני אירועים שגרמו לכמה אקורדים מהירים להפוך לקצת יותר מכמה אקורדים מהירים.

להקות כמו אשכרה מתים, או מאנקי סאן אוף א דאנקי, או המיותרים, בעטו בכל מיני דברים ולא עשו את המאמץ הטרחני להגיד יותר מדי. אפשר לומר שבמובן מסוים, ומעבר לתחושות ולאנרגיות שכבר היו שם קודם, התחברתי אליהן כתגובת נגד לצבא. אמנם גלי צה"ל, ועדיין.

למרות זאת, כשהלכתי עם ארבעה מחבריי לפסטיבל פאנק בקיבוץ הראל - "פיצוץ בקיבוץ". כן, ככה באמת קראו לזה -  ברור שנסעתי באוטובוסים על מדים כדי לא לשלם (ובנימה זו: כוסעמק, צה"ל). כשהגעתי לפסטיבל לא טרחתי להחליף בגדים, והסתפקתי בלהוריד את חולצת המדים ולהישאר עם זו שמתחתיה. כדי להתגונן מהשמש החזקה הוספתי ללוק הכללי גם את הכובע היחיד שהיה לי בבית - עם לוגו חמוד של ICQ. תגובת נגד על תגובת נגד.

אחרי שדורסער (שהגיע במדי הקצין שלו), רוני (שהיה כבר אזרח אז) ואני ספגנו קצת קללות, ניסינו להפיג את המתח בכך שעזרנו בהכנות לקראת הפסטיבל. בהמשך גם החלפנו לבגדים נורמליים יותר, שניים מחברינו שלא התחברו לאווירה הכללית נטשו, גילינו את אשכרה מתים, דיברנו עם סולנית מגניבה של להקת נויז קנדית, לימדנו אנשים לשחק "חזירים קופצים", טיילנו ברחבי הקיבוץ בשעות המתות ובאופן כללי עשינו כמות די מרשימה של כיף. כשחזרנו לרמת גן ידענו שאנחנו נוגעים באופן נדיר בדבר הכל כך חמקמק וקלישאתי הזה, שבלית ברירה נקרא לו רוח נעורים. זאת לא גלוריפיקציה: אמרנו את זה אחד לשני באותו רגע.

האירוע המשמעותי השני היה שונה מאוד. הייתי בסוף השבוע בקיבוץ בדרום אצל סבתא ובעלה, כשמצבו היה לא מזהיר. אחרי סופ"ש מאוד מדוכדך ומלא מחשבות רעות ואפילו תחושת גורליות מסוימת, גיליתי כשהשבת יצאה שבאותו ערב מתקיים ערב הסגירה של הפטיפון. נשארתי באותם בגדים חצי-חגיגיים, עם הכיפה בכיס, ונסעתי לשם - לערב רועש ומוזר שבו מישהו שפך לאחד מחברי "המיותרים" בירה לתוך התחתונים, וגם השאיר שם את הבקבוק. המיותרים חזרו באותו ערב להופיע אחרי התפרקות קצרה, וזה היה מרגש, מבחינתנו. כולם מזיעים, וכולם מרביצים, וכולם לא מסתכלים על עצמם, וכולם שמחים כל כך. ואז הלהקה הזאת, שרוב הקהל שלה לאורך קיומה בכלל הורכב מנערים שלמדו עם חבריה, נעלמה לכמעט ארבע שנים, ואני עברתי לשמוע דברים שהיו ברובם מפויסים יותר.


המיותרים בגרסת 2005 ככה (עמית כהן)

היא צמחונית, היא אוכלת דשא

לפני שבוע המיותרים חזרו שוב, לעוד הופעת איחוד - מה שהוליד כמה וכמה השוואות מגחכות לכוורת. את הפטיפון החליף האוזנבר, שכל כך מזוהה אצלי דווקא עם הופעות שקטות. ההודעה בפייסבוק הזיזה לקבוצה מצומצמת מאוד של אנשים, שחלקם אפילו לא נצפו בהופעה עצמה. עוד סימנים שזה כבר לא אותו דבר? הבחורה עם המשקפיים האופנתיים לידי, שני האנשים שדיברו מאחורי, וכמובן - העובדה שאף אחד כמעט לא הרגיש בנוח לזוז, מעבר לתנועות קלות של הראש.

אבל, כמו שכתב מישהו באותו עמוד פייסבוק שנפתח לכבוד האירוע, "זה כמו לחזור להיות בתול ללילה אחד" (אפילו שההופעה עצמה נמשכה בערך חצי שעה). כשדיברתי עם רוני לפני ההופעה על משיחיות ביהדות ועל שאר הדברים שהוא לומד, פתאום חזרתי להיות רמתגני שהחברים מסביבו מתגייסים והוא לא יודע מה לעשות עם זה, או שמחפש את המרכיבים שמחברים אנשים אחרי שהתיכון נגמר. לא ציפיתי לזכות בתחושה הזאת באותו לילה, לא ציפיתי שהלילה יצליח לחרוג באמת מהשגרה שאני נמצא בה כרגע. וכשזה קרה, זה עשה לי משהו.

עטר, שהגיעה איתי ועם רוני, לא ממש התלהבה מהמיותרים וטענה שהיה משעמם. אני ורוני רצינו מאוד להקשיב לה, אבל נראה לי ששנינו המשכנו לשמוע בראש שירים עם מילים כמו "היא צמחונית, היא אוכלת דשא" או "זה לא מה שאמרתי, זה לא מה שאמרתי", שאי אפשר באמת להסביר למה הם כל כך טובים, לאן מילים כל כך דביליות יכולות לקחת אותך. ויש גם את "בבוקר אני אשנא את עצמי", שזה בעיני פשוט שיר רוק ענק. וזה כבר לא רק עניין נוסטלגי.

ואז, מהר מאוד, הכל נגמר. גם השיחות איבדו את הקסם וחזרו להווה. חזרתי באמצע הלילה לדירה שאני גר בה היום, רבע שעה ממקום ההופעה, התקשרתי לחברה שלי, והכנתי בגדים ליום העבודה של מחר. האוזניים אפילו לא צפצפו הפעם.

(זה סיום קצת מדכא, אבל הי, באמת שהיה כיף).

יום חמישי, 12 בינואר 2012

נעם שליט, מה אתה עושה פה?

(מדהים שאני מרגיש שזה פוסט שנכתב באיחור. קצב החדשות כאן באמת לא סביר בשום צורה).

טוב, תשמעו, זה באמת סיפור מדהים ברמה האנושית: חייל נחטף בידי ארגון טרור, אביו נלחם במשך 5 שנים כדי לשחרר אותו, עד שראש הממשלה מחליט לשחרר אלף אסירים תמורתו. האב הנרגש מחבק את בנו, ראש הממשלה מכריז "החזרתי לכם את הילד", מדינה שלמה דומעת, וכמה חודשים אחרי זה - האב רץ לפוליטיקה, למפלגה שמתמודדת מול אותו ראש ממשלה! כמאמר הקלישאה, תסריט קולנועי כזה היה נדחה מחמת חוסר סבירות קיצוני.

אבל החיים, בניגוד לחלק מהיצירות הקולנועיות, מורכבים מקצת יותר מאשר הסיפור האישי. הטענות שעלו נגד נעם שליט מאז שהכריז כי ירוץ לרשימת העבודה לכנסת מלמדות על בלבול מוחלט בין הפרטי לציבורי, בין הצהוב לחשוב. והצרה האמיתית היא שגם עצם כניסתו לפוליטיקה, לפחות בדרך שבה היא בוצעה, מלמדת על בלבול מושגים שכזה.

דברים שקורים כשנסחפים לפסטיבל

גורמים עלומי שם בליכוד אמרו לוויינט, קצת אחרי ההודעה הדרמטית, ששליט הוא "כפוי טובה" בכך שהוא מתמודד מול נתניהו, ומנצל כביכול "טרגדיה אישית" שלו. היה לי קצת קשה לכתוב את הפסקאות הבאות ולדפוק את הראש בקיר בו זמנית, אבל עמדתי באתגר בכבוד.

התבטאות מטופשת כזאת מעידה על תפיסת עולם שלפיה למשפחת שליט היתה בעיה אישית מסוימת, נגיד בן שנסע לטייל במקום מסוכן בהודו, לקח יותר מדי סמים על הדרך ולא יצר קשר. ראש הממשלה, בטוב לבו, סייע למשפחה המסכנה לאתר את הבן האובד ולהשיבו הביתה. אני לא יודע מה חשב נתניהו כשהחליט להכריע בעד עסקת שליט. אבל לפחות ברמה העקרונית, הלחץ מצד המשפחה לא היה צריך להיות השיקול המרכזי בהחלטה, אלא עקרונות מוסריים, אינטרסים לאומיים ושאר מילים גדולות. לטעון שנתניהו עשה טובה לנעם שליט זה כמו להגיד שאולמרט יצא לעופרת יצוקה כי הוא עשה טובה לתושבי הדרום.

הטענה השנייה שהושמעה נגד שליט, והשפויה הרבה יותר, היא ששליט ממנף את התמיכה הציבורית בו על רקע חטיפת בנו כדי לבנות את הקריירה הפוליטית שלו. יש מן האמת בטענה הזאת, במיוחד כשגם משפחת שליט עצמה הפכה את המאבק לשחרור גלעד לאישי מאוד, שנועד לעורר הזדהות מהלב עם המשפחה ולא חשיבה מושכלת. כמובן, קשה מאוד לשפוט את האמצעים שמשפחה במצב כזה נוקטת, ואני מניח שבמקום נעם שליט הייתי פועל בדרך דומה אילו הייתי מאמין שזה מעלה בשביב אחוז את הסיכוי להצליח. ובכל זאת.

אבל חברים, כולנו אנשים בוגרים, ובדומה לממשלה - אמורים לדעת להבדיל בין האישי לעקרוני. יותר מדי ישראלים התמסרו לפסטיבל הריק סביב גלעד שליט, עם דקת הדומייה והסלבס בצינוק וההתחמקות אפילו מהאמירה הברורה "צריך לשחרר חייל ישראלי שבוי בכל מחיר". יותר מדי ישראלים לקחו ברצינות רבה מדי את הסיסמה "הילד של כולנו", ועברו מרמה בריאה של הזדהות עם משפחה שחווה טרגדיה לתחושת קרבה ואפילו בעלות על המשפחה הזאת - עד כדי כתבות מדהימות כמו זאת.

אז עכשיו, כשגלעד שוחרר והפך לאדם אמיתי במקום סמל, כשנעם נקט עמדה פוליטית, פתאום הרבה יותר קשה לתלות כל ערך ותחושה שרוצים על משפחת שליט. וזה כבר הרבה פחות נוח.

נעם שליט, מותג

אז למה, למרות הכל, אני ממש לא מתלהב מזה שנעם שליט רוצה להתמודד על הקול שלי? בעיקר כי אין לי מושג מה הוא רוצה מחיי. במובן הזה שליט בעייתי הרבה יותר מיאיר לפיד, שכל כך נוח ואופנתי לתקוף בחוגים מסוימים. העמדות של לפיד מעורפלות בנושאים מסוימים, פופוליסטיות באחרים - אבל הן לפחות שם. אני יכול לבוז להגדרה שלו ל"מיהו ציוני" או להתווכח על עמדתו בנוגע לחרדים, אבל קשה להכחיש שהוא מעורר דיון. ומה לשליט היה להגיד במסיבת העיתונאים שקיים השבוע?

"השאיפה היא להגיע למקום של השפעה", הסביר. נושאים מדיניים? "שתי מדינות לשני עמים, לדבר עם חמאס אם יקבל את תנאי הקוורטט". כלכלה? "חופשית שלא מתנערת מאזרחיה". רצונות נוספים? "לשפר את תדמית הכנסת". אני מרשה לעצמי להניח שהוא גם יתמוך בעסקאות שבויים עתידיות, אם יהיו, אחרת הוא יפגין צביעות איומה. ו, לפחות כמו שזה נראה כרגע, זהו. שילוב של מצע מפלגת העבודה ורצון "להשפיע" ו"לשפר את התדמית". נו, באמת. בשביל זה באת?

אבל נעם שליט יודע היטב שהוא מציע למפלגת העבודה משהו חשוב יותר. קוראים לזה מותג. לי זה נראה כמו מקרה קיצון של הגנרלים שנכנסים לפוליטיקה מבלי שאנחנו יודעים מספיק על עמדותיהם, אם בכלל: הם פיקדו על מבצעים בעזה ובלבנון, שליט פיקד על מבצע להחזרת בנו. להם יש "ניסיון", ובמובן קצת אחר - גם לו. אבל שניהם מוכרים קודם כל את השם שלהם, ורק אחר כך - אם בכלל - את כל השאר.

וזה, כנראה, מה שמעורר אפילו אצלי את האנטגוניזם כלפי המהלך של נעם שליט: שהוא ממשיך לשחק את אותו משחק פסול, של הפרטי במקום העקרוני, של המותג במקום הרעיון, גם כשכבר לא מדובר בקרב על חייו של בנו - אלא רק בעוד קריירה פוליטית. אני מקווה ששליט יוכיח לי שטעיתי, יהפוך לפרלמנטר מצטיין ומחדש, ואולי ישתמש שוב בשמו לקידום מטרה שכן קשורה לחיים ולמוות - הבאת שלום לאזור הפצוע הזה. אבל כרגע, הדבר העיקרי שעולה לי בראש כשאני חושב על כניסתו של נעם שליט לפוליטיקה, הוא שהמשפט הידוע "האישי הוא הפוליטי" קיבל את הטוויסט הממש לא נכון.

יום ראשון, 1 בינואר 2012

שואה, הקאמבק

שנת 2011 הסתיימה לה במיצג מרשים שכלל בלונים, זיקוקים וטלאים צהובים. בימי התפר שבין השנה הקודמת לזו שהחלה ממש עכשיו, קשה היה לפספס את ה"מפגן", כפי שהוא כונה בתקשורת החילונית והמתחלחלת, שבכיכובו הילדים החרדים שהתאמצו לחקות את התמונה המפורסמת של הילד מרים הידיים.

כל ההתרחשות התיאטרלית-משהו הזאת הזכירה לי שבאחד משיטוטיי בפורומים החרדיים ברשת נתקלתי בהודעה שתהתה מדוע הגידוף העברי היחיד שמשמיעים נטורי קרתא בהפגנותיהם הוא "נאצים". הרי יש קללות נוספות בעברית, וגם סתם מילים קשות לא חסרות. המפגינים, לפחות חלקם, שמעו על מאות שנים שבהן יהודים נרדפו במקומות שונים, מגירוש ספרד ועד "סופות בנגב". האם השימוש במילה שנתפסת כבוטה ביותר, כקשה ביותר, שמייצגת את מי שרצו להשמיד את העם היהודי בשיטתיות, היא באמת הכרחית? סביר להניח שלפחות חלק מהשוטרים יבינו גם את המילה "קוזאק".

ואז אני יוצא מהפורומים החרדיים וקופץ לפייסבוק ולאתרי החדשות. ושם יש מי שמזדעזע מהמפגן, מי שצוחק עליו (תמונה 3 מוצלחת במיוחד), וגם מי שרואה בתגובה כלפיו צביעות. הרי נתניהו הציג מעל בימת האו"ם את תוכניות הבנייה של אושוויץ-בירקנאו כדי לקדם את העמדה הישראלית, ולא מפסיק להקביל בין איראן לגרמניה הנאצית. ראש הממשלה לא היה הראשון לזהות את הפוטנציאל שבהשוואה הזאת, כפי שהשימוש העדיין-רווח במונח "גבולות אושוויץ" שטבע אבא אבן מוכיח.

השמאל, מצדו, משווה בין חוקים בעלי ריח גזעני לבין חוקי נירנברג על בסיס דו-יומי, ולפעמים גם הכיבוש קם בבוקר ומגלה שהוא כולל מחנות ריכוז. מהצד השני - מפוני גוש קטיף ענדו בשעתו טלאים כתומים ומי שפרצו לחטמ"ר אפרים כינו את החיילים "נאצים" (אי אפשר שלא להיזכר ב"משפחת המתנחלים" של ארץ נהדרת). באזורי ויכוח אחרים לחלוטין - חלק מהטבעונים האדוקים לא בוחלים במונח "שואת בעלי החיים".

חוק גודווין חורג מגבולות הרשת ופועל שעות נוספות כשזה מגיע לעימותים פוליטיים בחיים האמיתיים, ואפילו במחאה החברתית נצפה אדם שענד טלאי צהוב (תומכי טענת ה"צביעות החילונית" קופצים על המציאה ברגעים אלה ממש, חפשו בפייסבוק הקרוב לביתכם). אז למה רק כשהחרדים משתמשים בטלאי הצהוב זה פתאום כל כך מזעזע?

אתה נאצי!!!!!!1


כן, אפשר לטעון להבדלים מהותיים בין המקרים, ולהראות שהחרדים חרגו הפעם מפרופורציה יותר מכפי שנוהגות קבוצות אחרות לעשות. אולי, אבל זאת הנקודה הפחות חשובה. העניין הוא שהטלאים הצהובים שנראו בהפגנה נגד "הדרת החרדים" אתמול מכסים, בקושי, על שיח היסטרי ומסוכן.

ברור לי שהשימוש בשואת העם היהודי נועד ליצור זעזוע: זוהי אחת הסיבות שכשהייתי בתיכון כל כך אהבנו בדיחות שואה, שעוררו מין רעד נעים וצחוק חצי-אסור. זוהי אחת הסיבות שחלק מאוהדי הפועל (ואני ממש לא ביניהם) שרים "שתהיה שואה למכבי". מדובר ברצון פשוט להתריס. אבל כשזה מגיע לעימותים פוליטיים, הדבר דומה למצב שבו אדם אומר לך דברים פוגעים במהלך ויכוח, ואתה בתגובה סוטר לו בחוזקה. כן, יש מקרים קיצוניים שבהם הסטירה היא פרופורציונלית לנסיבות, אבל ברוב המקרים זוהי תגובה קיצונית, היסטרית, אלימה ולא מוצדקת.

התחושה היא שמבחינת לא מעט ישראלים, הסטירה הזאת היא האמצעי המרכזי בארסנל הכלים הרטוריים שלהם. אין דוגמאות היסטוריות אחרות, עם לקחים אחרים והקשרים אחרים. אין מערכות מורכבות יותר שמהן ניתן לשאוב השראה, כדי לאשש או לתקוף טיעון או רעיון מסוים. אף אחד לא יגיד "זה מזכיר את הגישה של הלאומנים בספרד" - אפילו לכתוב את זה פה נשמע קצת מגוחך. חריג בולט היתה ההשוואה בין ביבי לבין מנהיגים קומוניסטיים שונים, על רקע פולחן האישיות בטקס אסון הכרמל, אבל אני נוטה לייחס את הקישור הזה למותו של קים ז'ונג איל באותו היום ממש.

למה זה כל כך מסוכן? לא כי השואה קדושה ואסור לגעת בה - אני רחוק מלהסכים עם הגישה הבעייתית הזאת, שרואה בשואה מין מאורע קוסמי שחורג מגבולות ההיסטוריה. אבל הלקח שעולה מההשוואות האינסופיות הללו הוא מאוד ברור: הצד השני מורכב מנאצים, ועל כן הכל מותר במאבק נגדו. זו הדרך הנוחה ביותר לעשות דמוניזציה שמצדיקה אוטומטית כל מעשה, אלים וקיצוני ככל שיהיה. כי שוב באים להשמיד אותנו, ושוב העיירה בוערת, והפעם אנחנו חייבים להגן על עצמנו. חשיבה שקולה? פרופורציות? עזוב את זה עכשיו, מדובר כאן בהישרדות.

יהיו בשמאל מי שיטענו כי זוהי האנלוגיה שעליה בונה ישראל הרשמית את כל מעשיה, בלתי-מוסריים ככל שיהיו. אני לא לחלוטין חולק על כך, אבל אותי מפחיד לא פחות השימוש האינטנסיבי באותה מערכת מושגים ממש בתוך החברה הישראלית. ההיסטוריה לא מתחילה ונגמרת בשואה, וברוח דבריו של פרופ' בארי אייכנגרין בהקשר שונה לחלוטין - כשהפרספקטיבה ההיסטורית היא כל כך צרה, לא פלא שהתחושה שנוצרת היא של משבר. ברור לי שזו לא "מחלה" ישראלית חדשה, ובכל זאת, כשהשיח הפנימי הופך גם כך ליותר ויותר אלים, דכאני, חסר סובלנות מחד גיסא ומטשטש מחלוקות מאידך גיסא - ה"הולוקאסטיזציה", אם תרצו, נהפכת להרבה יותר מסוכנת.

וכמו כן, שנה טובה לחמשת קוראי הבלוג, וד"ש בבית.

יום שלישי, 13 בדצמבר 2011

למה ערוץ 10 לא ייסגר

אני לא עושה את זה בדרך כלל, אבל תנו לי הפעם לזרוק הימור: ערוץ 10 לא באמת ייסגר. הסדר חוב של הרגע האחרון, או מהלך אחר שיקבל את ברכת המדינה, ימנע את החשכת המסכים. הערוץ ימשיך לפעול גם אחרי 27 בינואר, תאריך היעד שהציג המנכ"ל יוסי ורשבסקי. ואם מישהו חושב אחרת - שיתערב איתי על בירה.

למה אני חושב ש-10 לא ייסגר? כי הנזק, מבחינת הקואליציה, יהיה גדול מדי ביחס לתועלת. מאות מפוטרים עצבניים, עיתונאים שלא ישכחו את האחראים לסגירה בתפקידם הבא (ואף ח"כ אקראי לא ממש רוצה שיסננו את הדובר שלו), וגם צופים שלא יבינו למה לעזאזל לקחו להם את מעושרות. יותר מדי בלאגן חסר הצדקה, וזה בלי לדבר על התדמית של מחסלי הדמוקרטיה, שבסופו של דבר כן מרחיקה מצביעים ותומכים מהימין.

אז למה ועדת הכלכלה של הכנסת בכל זאת הטילה על הערוץ גזירה שהוא לא יכול לעמוד בה, תוך הפגנת משמעת קואליציונית מופלאה? אם אתם מאמינים שהסיבה היא ש"חובות צריך להחזיר" - איאלץ להגיב בפחחחחח. אף אחד לא מצפה בקוצר רוח לכספים של ערוץ 10, הרשות השנייה תומכת בדחיית החוב, וגם המדינה יודעת לאפשר דחייה כשזה נוח. אבל הינצלות של הערוץ ברגע האחרון מעולה, בעיני, לאינטרסים שכל המהלך המכוער הזה נועד לקדם.

ערוץ 10, לכשייצא מהקרב הזה, ייצא ממנו אפילו חלש יותר משנכנס אליו. התדמית שלו כערוץ עצמאי תיפגע. עובדיו, סביר להניח, כבר פוזלים לצדדים, וסביר שהמוכשרים והמקושרים שבהם כבר ימצאו משרות פנויות במקומות אחרים. הקושי לגייס עובדים חדשים במקומם יהיה גדול. ומערכת עיתונאית חלשה היא מערכת נוחה לפוליטיקאים. אם חשבתם שההתנצלות בפני מר אדלסון היתה מבזה, זאת עלולה להיות רק ההתחלה.

אבל הסיפור הוא לא רק ערוץ 10, הוא הרתעה מול התקשורת כולה. בכך דומה המהלך לחוק לשון הרע הדרקוני, שגם אם לא יעבור בסופו של דבר - לעצם נוכחותו באוויר יש אפקט מרתיע. המסר שמעבירים הפוליטיקאים לעיתונאים הוא, כמאמר המערכון המפורסם מ"העולם הערב" שיוסי גורביץ אוהב לצטט, "חבל על הגרון היפה שלכם". אל תיכנסו בנו, כי אנחנו ניכנס בכם חזרה. נדאג להביא אתכם אל סף סגירה בכל מיני תירוצים, או שפשוט נעביר חוקים שיקלו לתבוע לכם את הצורה ויחייבו אתכם להכניס תגובות באורך חצי שעה לכל כתבה.

"אתם רוצים לעשות עלינו תחקיר?", שואלים חברי הכנסת והשרים וההוא שעומד בראשם, "לא חבל עליכם? ובכלל, תחקיר עולה הרבה כסף, ואנחנו יודעים שאין לכם יותר מדי כסף מיותר כרגע. עזבו, עדיף שתעבירו הודעות דובר וביפרים מהמשטרה וממד"א, אפשר לבנות מזה יופי של חדשות. באמת. אף אחד לא יתלונן".

הלוואי שאני צודק, ובאותה מידה - הלוואי שאני טועה. 

יום ראשון, 11 בדצמבר 2011

התמכרות


אז היה לי יום חופש היום. מה עשיתי בו? קמתי ב-11, בדקתי את פייסבוק דרך הסמארטפון. קראתי שלושה עמודים בספר, בדקתי את פייסבוק. קראתי קצת חדשות, בדקתי את פייסבוק. אחר כך גם הספקתי לשמוע אלבום של M83 ופעמיים אלבום של רפאל סאדיק (פייסבוק), לחמם לעצמי ארוחת צהריים (פייסבוק), לפתוח קבוצה דבילית (בפייסבוק), לעשות כפיפות בטן ושכיבות סמיכה (פייסבוק), ולנסות להבין למה הטלפון שלי מסרב להתחבר למחשב (בהייה נואשת בפייסבוק). כדי לגוון, מדי פעם פתחתי גם את טוויטר.

אני מניח שהמציאות הזאת מוכרת לחלק גדול מכם. לא סתם המציאו תוכנות כמו Cold Turkey, שמנתקות אותך מהרשתות החברתיות לפרק זמן מוגבל, כדי להתרכז בעבודה או בשיעורים. הבעיה שלי, בין היתר, היא שכמי שעוסק בחדשות טכנולוגיה חלק מהעבודה מבחינתי כוללת... נכון, ישיבה על פייסבוק וטוויטר. אבל זאת לא הבעיה האמיתית: כשאני באמת צריך לעשות משהו, ואין ברירה וחייבים למהר, פייסבוק וטוויטר נזנחים יפה יפה הצדה. אבל כשלא? אז עוברים עלי ימי חופש כאלה, שנגמרים בעיניים צורבות ובגב כועס, ובתחושה של עצלנות בלתי סבירה.

אני באמת מנסה להבין את ההתמכרות הזאת, שהיא אמנם לא חדשה, אבל עושה רושם שרק מחמירה עם השנים ועם השתכללות הרשת. בתור ילד, אחר כך נער, ישבתי שעות על מירק - תוכנת הצ'טים הבלתי נשכחת. אחר כך עברתי לפורומים. בהמשך הגיע התור של פייסבוק, ואליה הצטרף גם טוויטר. לפחות את גוגל+, כמו כולם, זנחתי מאוד מהר. אבל מה כל כך ממכר בזה, מעבר לקבלת תשומת הלב? הרי תשומת לב אפשר לקבל גם במקומות אחרים.

תגמולים לא קבועים (או: כמה לייקים כבר יש לזה?)

בסוף התואר שלי הייתי צריך לעשות עבודה סמינריונית בקורס בשם "תקשורת, פנאי ותרבות בישראל". במקום ללכת על משהו קליל ונוח, החלטתי להיכנס עם הראש בקיר ולראיין 30 ילדים כדי לבדוק למה הספר "יומנו של חנון" זכה כאן להצלחה כל כך גדולה. מסקנה אחת שאני זוכר בבירור היא שהילדים מאוד נהנו לקרוא על חייו של הגיבור, גרג, אבל הודו שהם לא היו רוצים להתחבר אליו, ושלמרות הספר, הם לא עומדים בקשר עם "חנונים" מהכיתה שלהם.

במידה מסוימת, תקשורת וירטואלית יוצרת מחיצה דומה: נכון, ההפרדה בין פייסבוק לעולם האמיתי רחוקה מלהיות מוחלטת, וכן, יכולת הארגון שמציעה הרשת החברתית הניעה לא מעט תהליכים חשובים. הכל נכון. ובכל זאת יש את היכולת הזאת, להגיד דברים בלי לשלם עליהם את המחיר המלא. לספר בדיחה לא מצחיקה ולקבל תגובות מעט עוקצניות או לא לקבל תגובות בכלל, מבלי לחוות את השתיקה המביכה שמסביב. לא פלא שהתעללות וירטואלית נתפסת, ביותר מדי מקרים, כחמורה פחות מהתעללות אמיתית, ושתרבות הטוקבקים היא כל כך אלימה באופייה (בעיקר כששם, בחסות האנונימיות, לא משלמים מחיר בכלל).

וזה מצטרף למנגנון חשוב אפילו יותר, שבפייסבוק מודגש במיוחד: התגמולים הלא קבועים. פסיכולוגים גילו כבר מזמן שהדרך הכי טובה להבטיח שקופים יבצעו מטלה מסוימת - היא לתת תגמול לא קבוע עליה. פעם האוכל מגיע אחרי 10 נקישות על הכפתור, פעם אחרי 5, הקוף לא באמת יכול לדעת - אז הוא מנסה שוב ושוב.

בני אדם לא כל כך שונים בהקשר הזה, ואני חושד (ואשמח לזווית אקדמית כלשהי, אם יש בנמצא) שלמנגנון הזה יש תפקיד חשוב בהתמכרות לרשתות החברתיות: כשאני כותב משהו, ולא יודע אם אני אקבל עליו 5 לייקים או 50, בלי גבול עליון של ממש, זה מתמרץ לנסות שוב ושוב, ומוביל בקלות להתמכרות. ויש גם יכולות שיתוף אינסופיות, ושילוב של מיליון פונקציות של אמצעי תקשורת ואתרים שונים, אבל על כל זה כבר שמעתם. הנקודה היא שלא מדובר ב"התמכרות לאינטרנט", שם כללי ושנוי במחלוקת לתופעה שכוללת תת-תופעות מסוגים שונים לחלוטין. זוהי התמכרות לתקשורת וירטואלית, כזו שגם מכילה לא מעט אספקטים חיוביים - ובכל זאת, מעיקה במידה הולכת וגוברת.

אז מה עושים? אני לא יודע. אני כן עושה דברים שחשובים לי, או שגורמים לי הנאה, בפייסבוק. הרבה דברים כאלה. אני חושש להשתמש בתוכנות שיגבילו את השימוש הזה, וימנעו ממני להתחבר כשזה באמת חשוב לי. אבל אני גם רוצה להכריח את עצמי להתנתק קצת. אולי צריך לקבוע זמנים שבהם המחשב יהיה סגור, או פייסבוק יהיה סגור? זה נשמע הגיוני, אבל בעייתי כשהלו"ז שלי בערבים לא בדיוק קשיח. אולי פשוט צריך לקבוע תוכניות יותר מסודרות, כדי לא לרוץ למחשב בכל חמש דקות? אבל אז אני חושש שהיכולת שלי לעשות דברים ספונטנית תיפגע. שילוב בין השניים, פלוס למצוא משהו נוסף שימלא לי את הזמן? זאת אפשרות הגיונית. נראה לי שאני אתחיל לתכנן את זה.

אבל לפני זה, תנו לי רק לבדוק עוד פעם את הפיד. לא עשיתי את זה כבר שתי דקות.

יום שבת, 3 בדצמבר 2011

אז מה הקטע עם פירה?


יש הרבה דרכים לפתוח בלוג חדש. אני מניח שלכתוב על פירה היא לא אחת המקובלות שבהן, בטח לא בבלוג שככל הנראה יעסוק לרוב בנושאים שאינם קולינריים. אבל רצה הגורל, וכאשר החלטתי לנצל יום מחלה עצל (אני כבר מרגיש טוב יותר, תודה) ולפתוח סוף סוף את הבלוג הזה, דבר שתכננתי לעשות במשך חודשים, אכלתי פירה, ועוד מהסוג הלא-מוצלח במיוחד. כך זכיתי לשם לבלוג, וגם לפוסט פתיחה.

הפירה, תוצרת מסעדת השדרה 34, דווקא הגיע במרקם הגיוני למדי - לא מחיתי ודייסתי, כפי שפירה רע עלול להיות. נלוו אליו קציצות קבב סבירות בהחלט וגם סלט ומיני רטבים, וכל זה במחיר השפוי להפליא של 39 שקלים. אלא מה? זה היה פירה תפל, עם טעם לוואי משונה מעט, כאילו הטבח שכח בתוכו אבקת מרק ותהה בינו לבין עצמו האם מישהו ישים לב. ובכל זאת חיסלתי את הקופסה, והתפניתי למחשבות עמוקות שבמרכזן עמד תפוח האדמה המעוך שבלסתי זה עתה.

כשנסעתי עם חברתי שיר להונגריה, הבטיח לנו המדריך מבית טיימאאוט שבבודפשט נוכל למצוא מסעדות זולות רבות. ביניהן היה גם את הפירה בר - מקום שלפי התיאור הנלהב, מגיש 12 סוגים שונים של פירה! התאכזבנו עמוקות לגלות שהמסעדה כנראה נסגרה, במקום לזכות להצלחה מסחרית מסחררת. עם זאת אכלנו גולש נהדר, אני טעמתי סטייק כריש, ולבסוף גילינו שההונגרים החליטו להוציא את כל החלק הטעים מהייגרמייסטר, לקרוא לתוצאה יוניקום ולהגיש אותה בפאבים לתיירים דבילים. כל זה היה מנחם למדי, והפירה בר הפך למעין בדיחה פרטית ביני לבין שיר במהלך הטיול - בדיחה שבה שיתפתי גם את חברי דור סער, שונא פירה מושבע וחסר פשרות.

כשאני נזכר באפיזודה הזאת, מתברר שקשה לי לדמיין עוד תוספת שיכולה לעורר רגשות כאלה. אנשים אוהבים אורז או פסטה, או שאוהבים אותם פחות. אבל אף אחד לא יצחק אם יספרו לו על פסטה-בר, למשל, וקשה לי להאמין ששונאי האורז מתכנסים בבסיס סודי כדי לבצע טקסים שטניים שבמרכזם שריפת סושי. אז מה יש בפירה, לעזאזל, שמעורר תגובות כאלה? למה בתקופה שבה הייתי צמחוני אנשים צחקו כשהזמנתי פירה במסעדות? מדוע ערוץ המחשבים של ויינט ניסה בכל כוחו לקדם את תופעת הרשת הפיקטיבית "צב אוכל פירה"?

זה צה"ל, או אולי גן הילדים

הפירה הוא אמנם מאכל פשוט למדי, אבל קל, קל מאוד להרוס אותו. צריך כישרון מיוחד כדי ליצור פסטה גרועה באמת, או אפילו אורז שהוא לא סתם "עייף" אלא נורא ממש. בפירה, מספיק שהמרקם יהיה דייסתי מדי או גרגירי מדי, והופ - יצרת מפלצת ועשית טראומה איומה לכל מי שבא לאכול אצלך.

וכדי לסבך את העניינים עוד יותר, פירה הוא קודם כל מאכל של ילדים. אם תנסו לדמיין מה אוכלים בגן (וסליחה שזרקתי אתכם כל כך הרבה שנים אחורה), יש סיכוי טוב שתגיעו לשניצל ופירה, עם קצת אפונה וגזר ליד. בניגוד לרוב "מאכלי המבוגרים", הפירה מגיע מעוך, ומצריך מעט מאוד מאמץ כדי לאכול אותו. ודברים שמזכירים לנו את הילדות מעוררים תגובות רגשיות.

אם כבר דיברנו על תגובות רגשיות חזקות ועל יכולת להרוס מאכלים. אין מאכל, למיטב ידיעתי, שהמטבח הצבאי הצליח להתעלל בו יותר מאשר בפירה (וכן, זה כולל את הקבבים המוזרים האלה). גרוע מכך: מה מדמיינים שחושבים על תורנות מטבח? נכון, סירים ענקיים מלאים בפירה שנדבק לדפנות ומסרב לרדת גם כשמפעילים נגדו להביור.

ויש כאן גם שד עדתי קטן: הפירה, כמו יקה חרוץ, התאקלם היטב במטבח הישראלי. אסם, למשל, מוכרים אבקת פירה להכנה מהירה. אבל בכל זאת, נשאר בו משהו זר: הפתיתים הומצאו כאן, האורז נייטרלי (או מזכיר את המזרח הרחוק), הפסטה לסוגיה מזכירה את איטליה (או, שוב, את המזרח הרחוק), הצ'יפס הוא אמריקאי במובהק. הפירה, גם בשמו וגם במוצאו, נותר מרכז אירופאי, גולה, לא פריך. נסו לדמיין מאצ'ו ישראלי אקראי יוצא עם חברתו למסעדה אקראית לא פחות, ומזמין בלי לחשוב פעמיים סטייק מדמם ופירה. זה עובד יותר טוב עם צ'יפס, אתם לא חושבים?

עכשיו, הרעיון המקורי והיומרני היה ליצור בלוג שיוקדש אך ורק לביקורות פירה, ואולי אלה עוד יצוצו בהמשך, בין נושאים בוערים יותר ופחות. בינתיים, אסתפק בלהצהיר בפומבי שיש מעט מאוד דברים מספקים כמו לטעום פירה במרקם ובטעם הנכונים, וקשה לי לדמיין הפתעה משמחת יותר לצד המנה העיקרית. ואם יחליטו להתייחס אל הפירה סוף סוף גם כמנה בפני עצמה, ויפתחו מחדש את בר הפירה ההונגרי ההוא דווקא בישראל - אתייצב שם בלי לחשוב פעמיים. אם אייל שני יכול למכור חתיכות פיתה עם בננה ושוקולד השחר, אז נראה לי שגם זה אפשרי.