יום ראשון, 15 בינואר 2012

עוד משחק מילים מיותר

תקופת הפאנק שלי, אם אפשר להגדיר את זה ככה בלי לצחוק יותר מדי, הגיעה לשיאה בערך בגיל 20, במהלך השירות הצבאי. שמעתי כל מיני להקות מפורסמות עוד בתיכון (אם כי הייתי הרבה יותר עמוק במטאל ושנאתי פאנקיסטים), ועוד לפני גיל 20 הלכתי פה ושם להופעות. אבל באזור הגיל הזה, פלוס מינוס ויש מצב לא רע שאני קצת מפספס בשנים, קרו שני אירועים שגרמו לכמה אקורדים מהירים להפוך לקצת יותר מכמה אקורדים מהירים.

להקות כמו אשכרה מתים, או מאנקי סאן אוף א דאנקי, או המיותרים, בעטו בכל מיני דברים ולא עשו את המאמץ הטרחני להגיד יותר מדי. אפשר לומר שבמובן מסוים, ומעבר לתחושות ולאנרגיות שכבר היו שם קודם, התחברתי אליהן כתגובת נגד לצבא. אמנם גלי צה"ל, ועדיין.

למרות זאת, כשהלכתי עם ארבעה מחבריי לפסטיבל פאנק בקיבוץ הראל - "פיצוץ בקיבוץ". כן, ככה באמת קראו לזה -  ברור שנסעתי באוטובוסים על מדים כדי לא לשלם (ובנימה זו: כוסעמק, צה"ל). כשהגעתי לפסטיבל לא טרחתי להחליף בגדים, והסתפקתי בלהוריד את חולצת המדים ולהישאר עם זו שמתחתיה. כדי להתגונן מהשמש החזקה הוספתי ללוק הכללי גם את הכובע היחיד שהיה לי בבית - עם לוגו חמוד של ICQ. תגובת נגד על תגובת נגד.

אחרי שדורסער (שהגיע במדי הקצין שלו), רוני (שהיה כבר אזרח אז) ואני ספגנו קצת קללות, ניסינו להפיג את המתח בכך שעזרנו בהכנות לקראת הפסטיבל. בהמשך גם החלפנו לבגדים נורמליים יותר, שניים מחברינו שלא התחברו לאווירה הכללית נטשו, גילינו את אשכרה מתים, דיברנו עם סולנית מגניבה של להקת נויז קנדית, לימדנו אנשים לשחק "חזירים קופצים", טיילנו ברחבי הקיבוץ בשעות המתות ובאופן כללי עשינו כמות די מרשימה של כיף. כשחזרנו לרמת גן ידענו שאנחנו נוגעים באופן נדיר בדבר הכל כך חמקמק וקלישאתי הזה, שבלית ברירה נקרא לו רוח נעורים. זאת לא גלוריפיקציה: אמרנו את זה אחד לשני באותו רגע.

האירוע המשמעותי השני היה שונה מאוד. הייתי בסוף השבוע בקיבוץ בדרום אצל סבתא ובעלה, כשמצבו היה לא מזהיר. אחרי סופ"ש מאוד מדוכדך ומלא מחשבות רעות ואפילו תחושת גורליות מסוימת, גיליתי כשהשבת יצאה שבאותו ערב מתקיים ערב הסגירה של הפטיפון. נשארתי באותם בגדים חצי-חגיגיים, עם הכיפה בכיס, ונסעתי לשם - לערב רועש ומוזר שבו מישהו שפך לאחד מחברי "המיותרים" בירה לתוך התחתונים, וגם השאיר שם את הבקבוק. המיותרים חזרו באותו ערב להופיע אחרי התפרקות קצרה, וזה היה מרגש, מבחינתנו. כולם מזיעים, וכולם מרביצים, וכולם לא מסתכלים על עצמם, וכולם שמחים כל כך. ואז הלהקה הזאת, שרוב הקהל שלה לאורך קיומה בכלל הורכב מנערים שלמדו עם חבריה, נעלמה לכמעט ארבע שנים, ואני עברתי לשמוע דברים שהיו ברובם מפויסים יותר.


המיותרים בגרסת 2005 ככה (עמית כהן)

היא צמחונית, היא אוכלת דשא

לפני שבוע המיותרים חזרו שוב, לעוד הופעת איחוד - מה שהוליד כמה וכמה השוואות מגחכות לכוורת. את הפטיפון החליף האוזנבר, שכל כך מזוהה אצלי דווקא עם הופעות שקטות. ההודעה בפייסבוק הזיזה לקבוצה מצומצמת מאוד של אנשים, שחלקם אפילו לא נצפו בהופעה עצמה. עוד סימנים שזה כבר לא אותו דבר? הבחורה עם המשקפיים האופנתיים לידי, שני האנשים שדיברו מאחורי, וכמובן - העובדה שאף אחד כמעט לא הרגיש בנוח לזוז, מעבר לתנועות קלות של הראש.

אבל, כמו שכתב מישהו באותו עמוד פייסבוק שנפתח לכבוד האירוע, "זה כמו לחזור להיות בתול ללילה אחד" (אפילו שההופעה עצמה נמשכה בערך חצי שעה). כשדיברתי עם רוני לפני ההופעה על משיחיות ביהדות ועל שאר הדברים שהוא לומד, פתאום חזרתי להיות רמתגני שהחברים מסביבו מתגייסים והוא לא יודע מה לעשות עם זה, או שמחפש את המרכיבים שמחברים אנשים אחרי שהתיכון נגמר. לא ציפיתי לזכות בתחושה הזאת באותו לילה, לא ציפיתי שהלילה יצליח לחרוג באמת מהשגרה שאני נמצא בה כרגע. וכשזה קרה, זה עשה לי משהו.

עטר, שהגיעה איתי ועם רוני, לא ממש התלהבה מהמיותרים וטענה שהיה משעמם. אני ורוני רצינו מאוד להקשיב לה, אבל נראה לי ששנינו המשכנו לשמוע בראש שירים עם מילים כמו "היא צמחונית, היא אוכלת דשא" או "זה לא מה שאמרתי, זה לא מה שאמרתי", שאי אפשר באמת להסביר למה הם כל כך טובים, לאן מילים כל כך דביליות יכולות לקחת אותך. ויש גם את "בבוקר אני אשנא את עצמי", שזה בעיני פשוט שיר רוק ענק. וזה כבר לא רק עניין נוסטלגי.

ואז, מהר מאוד, הכל נגמר. גם השיחות איבדו את הקסם וחזרו להווה. חזרתי באמצע הלילה לדירה שאני גר בה היום, רבע שעה ממקום ההופעה, התקשרתי לחברה שלי, והכנתי בגדים ליום העבודה של מחר. האוזניים אפילו לא צפצפו הפעם.

(זה סיום קצת מדכא, אבל הי, באמת שהיה כיף).

יום חמישי, 12 בינואר 2012

נעם שליט, מה אתה עושה פה?

(מדהים שאני מרגיש שזה פוסט שנכתב באיחור. קצב החדשות כאן באמת לא סביר בשום צורה).

טוב, תשמעו, זה באמת סיפור מדהים ברמה האנושית: חייל נחטף בידי ארגון טרור, אביו נלחם במשך 5 שנים כדי לשחרר אותו, עד שראש הממשלה מחליט לשחרר אלף אסירים תמורתו. האב הנרגש מחבק את בנו, ראש הממשלה מכריז "החזרתי לכם את הילד", מדינה שלמה דומעת, וכמה חודשים אחרי זה - האב רץ לפוליטיקה, למפלגה שמתמודדת מול אותו ראש ממשלה! כמאמר הקלישאה, תסריט קולנועי כזה היה נדחה מחמת חוסר סבירות קיצוני.

אבל החיים, בניגוד לחלק מהיצירות הקולנועיות, מורכבים מקצת יותר מאשר הסיפור האישי. הטענות שעלו נגד נעם שליט מאז שהכריז כי ירוץ לרשימת העבודה לכנסת מלמדות על בלבול מוחלט בין הפרטי לציבורי, בין הצהוב לחשוב. והצרה האמיתית היא שגם עצם כניסתו לפוליטיקה, לפחות בדרך שבה היא בוצעה, מלמדת על בלבול מושגים שכזה.

דברים שקורים כשנסחפים לפסטיבל

גורמים עלומי שם בליכוד אמרו לוויינט, קצת אחרי ההודעה הדרמטית, ששליט הוא "כפוי טובה" בכך שהוא מתמודד מול נתניהו, ומנצל כביכול "טרגדיה אישית" שלו. היה לי קצת קשה לכתוב את הפסקאות הבאות ולדפוק את הראש בקיר בו זמנית, אבל עמדתי באתגר בכבוד.

התבטאות מטופשת כזאת מעידה על תפיסת עולם שלפיה למשפחת שליט היתה בעיה אישית מסוימת, נגיד בן שנסע לטייל במקום מסוכן בהודו, לקח יותר מדי סמים על הדרך ולא יצר קשר. ראש הממשלה, בטוב לבו, סייע למשפחה המסכנה לאתר את הבן האובד ולהשיבו הביתה. אני לא יודע מה חשב נתניהו כשהחליט להכריע בעד עסקת שליט. אבל לפחות ברמה העקרונית, הלחץ מצד המשפחה לא היה צריך להיות השיקול המרכזי בהחלטה, אלא עקרונות מוסריים, אינטרסים לאומיים ושאר מילים גדולות. לטעון שנתניהו עשה טובה לנעם שליט זה כמו להגיד שאולמרט יצא לעופרת יצוקה כי הוא עשה טובה לתושבי הדרום.

הטענה השנייה שהושמעה נגד שליט, והשפויה הרבה יותר, היא ששליט ממנף את התמיכה הציבורית בו על רקע חטיפת בנו כדי לבנות את הקריירה הפוליטית שלו. יש מן האמת בטענה הזאת, במיוחד כשגם משפחת שליט עצמה הפכה את המאבק לשחרור גלעד לאישי מאוד, שנועד לעורר הזדהות מהלב עם המשפחה ולא חשיבה מושכלת. כמובן, קשה מאוד לשפוט את האמצעים שמשפחה במצב כזה נוקטת, ואני מניח שבמקום נעם שליט הייתי פועל בדרך דומה אילו הייתי מאמין שזה מעלה בשביב אחוז את הסיכוי להצליח. ובכל זאת.

אבל חברים, כולנו אנשים בוגרים, ובדומה לממשלה - אמורים לדעת להבדיל בין האישי לעקרוני. יותר מדי ישראלים התמסרו לפסטיבל הריק סביב גלעד שליט, עם דקת הדומייה והסלבס בצינוק וההתחמקות אפילו מהאמירה הברורה "צריך לשחרר חייל ישראלי שבוי בכל מחיר". יותר מדי ישראלים לקחו ברצינות רבה מדי את הסיסמה "הילד של כולנו", ועברו מרמה בריאה של הזדהות עם משפחה שחווה טרגדיה לתחושת קרבה ואפילו בעלות על המשפחה הזאת - עד כדי כתבות מדהימות כמו זאת.

אז עכשיו, כשגלעד שוחרר והפך לאדם אמיתי במקום סמל, כשנעם נקט עמדה פוליטית, פתאום הרבה יותר קשה לתלות כל ערך ותחושה שרוצים על משפחת שליט. וזה כבר הרבה פחות נוח.

נעם שליט, מותג

אז למה, למרות הכל, אני ממש לא מתלהב מזה שנעם שליט רוצה להתמודד על הקול שלי? בעיקר כי אין לי מושג מה הוא רוצה מחיי. במובן הזה שליט בעייתי הרבה יותר מיאיר לפיד, שכל כך נוח ואופנתי לתקוף בחוגים מסוימים. העמדות של לפיד מעורפלות בנושאים מסוימים, פופוליסטיות באחרים - אבל הן לפחות שם. אני יכול לבוז להגדרה שלו ל"מיהו ציוני" או להתווכח על עמדתו בנוגע לחרדים, אבל קשה להכחיש שהוא מעורר דיון. ומה לשליט היה להגיד במסיבת העיתונאים שקיים השבוע?

"השאיפה היא להגיע למקום של השפעה", הסביר. נושאים מדיניים? "שתי מדינות לשני עמים, לדבר עם חמאס אם יקבל את תנאי הקוורטט". כלכלה? "חופשית שלא מתנערת מאזרחיה". רצונות נוספים? "לשפר את תדמית הכנסת". אני מרשה לעצמי להניח שהוא גם יתמוך בעסקאות שבויים עתידיות, אם יהיו, אחרת הוא יפגין צביעות איומה. ו, לפחות כמו שזה נראה כרגע, זהו. שילוב של מצע מפלגת העבודה ורצון "להשפיע" ו"לשפר את התדמית". נו, באמת. בשביל זה באת?

אבל נעם שליט יודע היטב שהוא מציע למפלגת העבודה משהו חשוב יותר. קוראים לזה מותג. לי זה נראה כמו מקרה קיצון של הגנרלים שנכנסים לפוליטיקה מבלי שאנחנו יודעים מספיק על עמדותיהם, אם בכלל: הם פיקדו על מבצעים בעזה ובלבנון, שליט פיקד על מבצע להחזרת בנו. להם יש "ניסיון", ובמובן קצת אחר - גם לו. אבל שניהם מוכרים קודם כל את השם שלהם, ורק אחר כך - אם בכלל - את כל השאר.

וזה, כנראה, מה שמעורר אפילו אצלי את האנטגוניזם כלפי המהלך של נעם שליט: שהוא ממשיך לשחק את אותו משחק פסול, של הפרטי במקום העקרוני, של המותג במקום הרעיון, גם כשכבר לא מדובר בקרב על חייו של בנו - אלא רק בעוד קריירה פוליטית. אני מקווה ששליט יוכיח לי שטעיתי, יהפוך לפרלמנטר מצטיין ומחדש, ואולי ישתמש שוב בשמו לקידום מטרה שכן קשורה לחיים ולמוות - הבאת שלום לאזור הפצוע הזה. אבל כרגע, הדבר העיקרי שעולה לי בראש כשאני חושב על כניסתו של נעם שליט לפוליטיקה, הוא שהמשפט הידוע "האישי הוא הפוליטי" קיבל את הטוויסט הממש לא נכון.

יום ראשון, 1 בינואר 2012

שואה, הקאמבק

שנת 2011 הסתיימה לה במיצג מרשים שכלל בלונים, זיקוקים וטלאים צהובים. בימי התפר שבין השנה הקודמת לזו שהחלה ממש עכשיו, קשה היה לפספס את ה"מפגן", כפי שהוא כונה בתקשורת החילונית והמתחלחלת, שבכיכובו הילדים החרדים שהתאמצו לחקות את התמונה המפורסמת של הילד מרים הידיים.

כל ההתרחשות התיאטרלית-משהו הזאת הזכירה לי שבאחד משיטוטיי בפורומים החרדיים ברשת נתקלתי בהודעה שתהתה מדוע הגידוף העברי היחיד שמשמיעים נטורי קרתא בהפגנותיהם הוא "נאצים". הרי יש קללות נוספות בעברית, וגם סתם מילים קשות לא חסרות. המפגינים, לפחות חלקם, שמעו על מאות שנים שבהן יהודים נרדפו במקומות שונים, מגירוש ספרד ועד "סופות בנגב". האם השימוש במילה שנתפסת כבוטה ביותר, כקשה ביותר, שמייצגת את מי שרצו להשמיד את העם היהודי בשיטתיות, היא באמת הכרחית? סביר להניח שלפחות חלק מהשוטרים יבינו גם את המילה "קוזאק".

ואז אני יוצא מהפורומים החרדיים וקופץ לפייסבוק ולאתרי החדשות. ושם יש מי שמזדעזע מהמפגן, מי שצוחק עליו (תמונה 3 מוצלחת במיוחד), וגם מי שרואה בתגובה כלפיו צביעות. הרי נתניהו הציג מעל בימת האו"ם את תוכניות הבנייה של אושוויץ-בירקנאו כדי לקדם את העמדה הישראלית, ולא מפסיק להקביל בין איראן לגרמניה הנאצית. ראש הממשלה לא היה הראשון לזהות את הפוטנציאל שבהשוואה הזאת, כפי שהשימוש העדיין-רווח במונח "גבולות אושוויץ" שטבע אבא אבן מוכיח.

השמאל, מצדו, משווה בין חוקים בעלי ריח גזעני לבין חוקי נירנברג על בסיס דו-יומי, ולפעמים גם הכיבוש קם בבוקר ומגלה שהוא כולל מחנות ריכוז. מהצד השני - מפוני גוש קטיף ענדו בשעתו טלאים כתומים ומי שפרצו לחטמ"ר אפרים כינו את החיילים "נאצים" (אי אפשר שלא להיזכר ב"משפחת המתנחלים" של ארץ נהדרת). באזורי ויכוח אחרים לחלוטין - חלק מהטבעונים האדוקים לא בוחלים במונח "שואת בעלי החיים".

חוק גודווין חורג מגבולות הרשת ופועל שעות נוספות כשזה מגיע לעימותים פוליטיים בחיים האמיתיים, ואפילו במחאה החברתית נצפה אדם שענד טלאי צהוב (תומכי טענת ה"צביעות החילונית" קופצים על המציאה ברגעים אלה ממש, חפשו בפייסבוק הקרוב לביתכם). אז למה רק כשהחרדים משתמשים בטלאי הצהוב זה פתאום כל כך מזעזע?

אתה נאצי!!!!!!1


כן, אפשר לטעון להבדלים מהותיים בין המקרים, ולהראות שהחרדים חרגו הפעם מפרופורציה יותר מכפי שנוהגות קבוצות אחרות לעשות. אולי, אבל זאת הנקודה הפחות חשובה. העניין הוא שהטלאים הצהובים שנראו בהפגנה נגד "הדרת החרדים" אתמול מכסים, בקושי, על שיח היסטרי ומסוכן.

ברור לי שהשימוש בשואת העם היהודי נועד ליצור זעזוע: זוהי אחת הסיבות שכשהייתי בתיכון כל כך אהבנו בדיחות שואה, שעוררו מין רעד נעים וצחוק חצי-אסור. זוהי אחת הסיבות שחלק מאוהדי הפועל (ואני ממש לא ביניהם) שרים "שתהיה שואה למכבי". מדובר ברצון פשוט להתריס. אבל כשזה מגיע לעימותים פוליטיים, הדבר דומה למצב שבו אדם אומר לך דברים פוגעים במהלך ויכוח, ואתה בתגובה סוטר לו בחוזקה. כן, יש מקרים קיצוניים שבהם הסטירה היא פרופורציונלית לנסיבות, אבל ברוב המקרים זוהי תגובה קיצונית, היסטרית, אלימה ולא מוצדקת.

התחושה היא שמבחינת לא מעט ישראלים, הסטירה הזאת היא האמצעי המרכזי בארסנל הכלים הרטוריים שלהם. אין דוגמאות היסטוריות אחרות, עם לקחים אחרים והקשרים אחרים. אין מערכות מורכבות יותר שמהן ניתן לשאוב השראה, כדי לאשש או לתקוף טיעון או רעיון מסוים. אף אחד לא יגיד "זה מזכיר את הגישה של הלאומנים בספרד" - אפילו לכתוב את זה פה נשמע קצת מגוחך. חריג בולט היתה ההשוואה בין ביבי לבין מנהיגים קומוניסטיים שונים, על רקע פולחן האישיות בטקס אסון הכרמל, אבל אני נוטה לייחס את הקישור הזה למותו של קים ז'ונג איל באותו היום ממש.

למה זה כל כך מסוכן? לא כי השואה קדושה ואסור לגעת בה - אני רחוק מלהסכים עם הגישה הבעייתית הזאת, שרואה בשואה מין מאורע קוסמי שחורג מגבולות ההיסטוריה. אבל הלקח שעולה מההשוואות האינסופיות הללו הוא מאוד ברור: הצד השני מורכב מנאצים, ועל כן הכל מותר במאבק נגדו. זו הדרך הנוחה ביותר לעשות דמוניזציה שמצדיקה אוטומטית כל מעשה, אלים וקיצוני ככל שיהיה. כי שוב באים להשמיד אותנו, ושוב העיירה בוערת, והפעם אנחנו חייבים להגן על עצמנו. חשיבה שקולה? פרופורציות? עזוב את זה עכשיו, מדובר כאן בהישרדות.

יהיו בשמאל מי שיטענו כי זוהי האנלוגיה שעליה בונה ישראל הרשמית את כל מעשיה, בלתי-מוסריים ככל שיהיו. אני לא לחלוטין חולק על כך, אבל אותי מפחיד לא פחות השימוש האינטנסיבי באותה מערכת מושגים ממש בתוך החברה הישראלית. ההיסטוריה לא מתחילה ונגמרת בשואה, וברוח דבריו של פרופ' בארי אייכנגרין בהקשר שונה לחלוטין - כשהפרספקטיבה ההיסטורית היא כל כך צרה, לא פלא שהתחושה שנוצרת היא של משבר. ברור לי שזו לא "מחלה" ישראלית חדשה, ובכל זאת, כשהשיח הפנימי הופך גם כך ליותר ויותר אלים, דכאני, חסר סובלנות מחד גיסא ומטשטש מחלוקות מאידך גיסא - ה"הולוקאסטיזציה", אם תרצו, נהפכת להרבה יותר מסוכנת.

וכמו כן, שנה טובה לחמשת קוראי הבלוג, וד"ש בבית.