תקופת הפאנק שלי, אם אפשר להגדיר את זה ככה בלי לצחוק יותר מדי, הגיעה לשיאה בערך בגיל 20, במהלך השירות הצבאי. שמעתי כל מיני להקות מפורסמות עוד בתיכון (אם כי הייתי הרבה יותר עמוק במטאל ושנאתי פאנקיסטים), ועוד לפני גיל 20 הלכתי פה ושם להופעות. אבל באזור הגיל הזה, פלוס מינוס ויש מצב לא רע שאני קצת מפספס בשנים, קרו שני אירועים שגרמו לכמה אקורדים מהירים להפוך לקצת יותר מכמה אקורדים מהירים.
להקות כמו אשכרה מתים, או מאנקי סאן אוף א דאנקי, או המיותרים, בעטו בכל מיני דברים ולא עשו את המאמץ הטרחני להגיד יותר מדי. אפשר לומר שבמובן מסוים, ומעבר לתחושות ולאנרגיות שכבר היו שם קודם, התחברתי אליהן כתגובת נגד לצבא. אמנם גלי צה"ל, ועדיין.
למרות זאת, כשהלכתי עם ארבעה מחבריי לפסטיבל פאנק בקיבוץ הראל - "פיצוץ בקיבוץ". כן, ככה באמת קראו לזה - ברור שנסעתי באוטובוסים על מדים כדי לא לשלם (ובנימה זו: כוסעמק, צה"ל). כשהגעתי לפסטיבל לא טרחתי להחליף בגדים, והסתפקתי בלהוריד את חולצת המדים ולהישאר עם זו שמתחתיה. כדי להתגונן מהשמש החזקה הוספתי ללוק הכללי גם את הכובע היחיד שהיה לי בבית - עם לוגו חמוד של ICQ. תגובת נגד על תגובת נגד.
אחרי שדורסער (שהגיע במדי הקצין שלו), רוני (שהיה כבר אזרח אז) ואני ספגנו קצת קללות, ניסינו להפיג את המתח בכך שעזרנו בהכנות לקראת הפסטיבל. בהמשך גם החלפנו לבגדים נורמליים יותר, שניים מחברינו שלא התחברו לאווירה הכללית נטשו, גילינו את אשכרה מתים, דיברנו עם סולנית מגניבה של להקת נויז קנדית, לימדנו אנשים לשחק "חזירים קופצים", טיילנו ברחבי הקיבוץ בשעות המתות ובאופן כללי עשינו כמות די מרשימה של כיף. כשחזרנו לרמת גן ידענו שאנחנו נוגעים באופן נדיר בדבר הכל כך חמקמק וקלישאתי הזה, שבלית ברירה נקרא לו רוח נעורים. זאת לא גלוריפיקציה: אמרנו את זה אחד לשני באותו רגע.
האירוע המשמעותי השני היה שונה מאוד. הייתי בסוף השבוע בקיבוץ בדרום אצל סבתא ובעלה, כשמצבו היה לא מזהיר. אחרי סופ"ש מאוד מדוכדך ומלא מחשבות רעות ואפילו תחושת גורליות מסוימת, גיליתי כשהשבת יצאה שבאותו ערב מתקיים ערב הסגירה של הפטיפון. נשארתי באותם בגדים חצי-חגיגיים, עם הכיפה בכיס, ונסעתי לשם - לערב רועש ומוזר שבו מישהו שפך לאחד מחברי "המיותרים" בירה לתוך התחתונים, וגם השאיר שם את הבקבוק. המיותרים חזרו באותו ערב להופיע אחרי התפרקות קצרה, וזה היה מרגש, מבחינתנו. כולם מזיעים, וכולם מרביצים, וכולם לא מסתכלים על עצמם, וכולם שמחים כל כך. ואז הלהקה הזאת, שרוב הקהל שלה לאורך קיומה בכלל הורכב מנערים שלמדו עם חבריה, נעלמה לכמעט ארבע שנים, ואני עברתי לשמוע דברים שהיו ברובם מפויסים יותר.
היא צמחונית, היא אוכלת דשא
לפני שבוע המיותרים חזרו שוב, לעוד הופעת איחוד - מה שהוליד כמה וכמה השוואות מגחכות לכוורת. את הפטיפון החליף האוזנבר, שכל כך מזוהה אצלי דווקא עם הופעות שקטות. ההודעה בפייסבוק הזיזה לקבוצה מצומצמת מאוד של אנשים, שחלקם אפילו לא נצפו בהופעה עצמה. עוד סימנים שזה כבר לא אותו דבר? הבחורה עם המשקפיים האופנתיים לידי, שני האנשים שדיברו מאחורי, וכמובן - העובדה שאף אחד כמעט לא הרגיש בנוח לזוז, מעבר לתנועות קלות של הראש.
אבל, כמו שכתב מישהו באותו עמוד פייסבוק שנפתח לכבוד האירוע, "זה כמו לחזור להיות בתול ללילה אחד" (אפילו שההופעה עצמה נמשכה בערך חצי שעה). כשדיברתי עם רוני לפני ההופעה על משיחיות ביהדות ועל שאר הדברים שהוא לומד, פתאום חזרתי להיות רמתגני שהחברים מסביבו מתגייסים והוא לא יודע מה לעשות עם זה, או שמחפש את המרכיבים שמחברים אנשים אחרי שהתיכון נגמר. לא ציפיתי לזכות בתחושה הזאת באותו לילה, לא ציפיתי שהלילה יצליח לחרוג באמת מהשגרה שאני נמצא בה כרגע. וכשזה קרה, זה עשה לי משהו.
עטר, שהגיעה איתי ועם רוני, לא ממש התלהבה מהמיותרים וטענה שהיה משעמם. אני ורוני רצינו מאוד להקשיב לה, אבל נראה לי ששנינו המשכנו לשמוע בראש שירים עם מילים כמו "היא צמחונית, היא אוכלת דשא" או "זה לא מה שאמרתי, זה לא מה שאמרתי", שאי אפשר באמת להסביר למה הם כל כך טובים, לאן מילים כל כך דביליות יכולות לקחת אותך. ויש גם את "בבוקר אני אשנא את עצמי", שזה בעיני פשוט שיר רוק ענק. וזה כבר לא רק עניין נוסטלגי.
ואז, מהר מאוד, הכל נגמר. גם השיחות איבדו את הקסם וחזרו להווה. חזרתי באמצע הלילה לדירה שאני גר בה היום, רבע שעה ממקום ההופעה, התקשרתי לחברה שלי, והכנתי בגדים ליום העבודה של מחר. האוזניים אפילו לא צפצפו הפעם.
(זה סיום קצת מדכא, אבל הי, באמת שהיה כיף).
להקות כמו אשכרה מתים, או מאנקי סאן אוף א דאנקי, או המיותרים, בעטו בכל מיני דברים ולא עשו את המאמץ הטרחני להגיד יותר מדי. אפשר לומר שבמובן מסוים, ומעבר לתחושות ולאנרגיות שכבר היו שם קודם, התחברתי אליהן כתגובת נגד לצבא. אמנם גלי צה"ל, ועדיין.
למרות זאת, כשהלכתי עם ארבעה מחבריי לפסטיבל פאנק בקיבוץ הראל - "פיצוץ בקיבוץ". כן, ככה באמת קראו לזה - ברור שנסעתי באוטובוסים על מדים כדי לא לשלם (ובנימה זו: כוסעמק, צה"ל). כשהגעתי לפסטיבל לא טרחתי להחליף בגדים, והסתפקתי בלהוריד את חולצת המדים ולהישאר עם זו שמתחתיה. כדי להתגונן מהשמש החזקה הוספתי ללוק הכללי גם את הכובע היחיד שהיה לי בבית - עם לוגו חמוד של ICQ. תגובת נגד על תגובת נגד.
אחרי שדורסער (שהגיע במדי הקצין שלו), רוני (שהיה כבר אזרח אז) ואני ספגנו קצת קללות, ניסינו להפיג את המתח בכך שעזרנו בהכנות לקראת הפסטיבל. בהמשך גם החלפנו לבגדים נורמליים יותר, שניים מחברינו שלא התחברו לאווירה הכללית נטשו, גילינו את אשכרה מתים, דיברנו עם סולנית מגניבה של להקת נויז קנדית, לימדנו אנשים לשחק "חזירים קופצים", טיילנו ברחבי הקיבוץ בשעות המתות ובאופן כללי עשינו כמות די מרשימה של כיף. כשחזרנו לרמת גן ידענו שאנחנו נוגעים באופן נדיר בדבר הכל כך חמקמק וקלישאתי הזה, שבלית ברירה נקרא לו רוח נעורים. זאת לא גלוריפיקציה: אמרנו את זה אחד לשני באותו רגע.
האירוע המשמעותי השני היה שונה מאוד. הייתי בסוף השבוע בקיבוץ בדרום אצל סבתא ובעלה, כשמצבו היה לא מזהיר. אחרי סופ"ש מאוד מדוכדך ומלא מחשבות רעות ואפילו תחושת גורליות מסוימת, גיליתי כשהשבת יצאה שבאותו ערב מתקיים ערב הסגירה של הפטיפון. נשארתי באותם בגדים חצי-חגיגיים, עם הכיפה בכיס, ונסעתי לשם - לערב רועש ומוזר שבו מישהו שפך לאחד מחברי "המיותרים" בירה לתוך התחתונים, וגם השאיר שם את הבקבוק. המיותרים חזרו באותו ערב להופיע אחרי התפרקות קצרה, וזה היה מרגש, מבחינתנו. כולם מזיעים, וכולם מרביצים, וכולם לא מסתכלים על עצמם, וכולם שמחים כל כך. ואז הלהקה הזאת, שרוב הקהל שלה לאורך קיומה בכלל הורכב מנערים שלמדו עם חבריה, נעלמה לכמעט ארבע שנים, ואני עברתי לשמוע דברים שהיו ברובם מפויסים יותר.
 |
| המיותרים בגרסת 2005 ככה (עמית כהן) |
היא צמחונית, היא אוכלת דשא
לפני שבוע המיותרים חזרו שוב, לעוד הופעת איחוד - מה שהוליד כמה וכמה השוואות מגחכות לכוורת. את הפטיפון החליף האוזנבר, שכל כך מזוהה אצלי דווקא עם הופעות שקטות. ההודעה בפייסבוק הזיזה לקבוצה מצומצמת מאוד של אנשים, שחלקם אפילו לא נצפו בהופעה עצמה. עוד סימנים שזה כבר לא אותו דבר? הבחורה עם המשקפיים האופנתיים לידי, שני האנשים שדיברו מאחורי, וכמובן - העובדה שאף אחד כמעט לא הרגיש בנוח לזוז, מעבר לתנועות קלות של הראש.
אבל, כמו שכתב מישהו באותו עמוד פייסבוק שנפתח לכבוד האירוע, "זה כמו לחזור להיות בתול ללילה אחד" (אפילו שההופעה עצמה נמשכה בערך חצי שעה). כשדיברתי עם רוני לפני ההופעה על משיחיות ביהדות ועל שאר הדברים שהוא לומד, פתאום חזרתי להיות רמתגני שהחברים מסביבו מתגייסים והוא לא יודע מה לעשות עם זה, או שמחפש את המרכיבים שמחברים אנשים אחרי שהתיכון נגמר. לא ציפיתי לזכות בתחושה הזאת באותו לילה, לא ציפיתי שהלילה יצליח לחרוג באמת מהשגרה שאני נמצא בה כרגע. וכשזה קרה, זה עשה לי משהו.
עטר, שהגיעה איתי ועם רוני, לא ממש התלהבה מהמיותרים וטענה שהיה משעמם. אני ורוני רצינו מאוד להקשיב לה, אבל נראה לי ששנינו המשכנו לשמוע בראש שירים עם מילים כמו "היא צמחונית, היא אוכלת דשא" או "זה לא מה שאמרתי, זה לא מה שאמרתי", שאי אפשר באמת להסביר למה הם כל כך טובים, לאן מילים כל כך דביליות יכולות לקחת אותך. ויש גם את "בבוקר אני אשנא את עצמי", שזה בעיני פשוט שיר רוק ענק. וזה כבר לא רק עניין נוסטלגי.
ואז, מהר מאוד, הכל נגמר. גם השיחות איבדו את הקסם וחזרו להווה. חזרתי באמצע הלילה לדירה שאני גר בה היום, רבע שעה ממקום ההופעה, התקשרתי לחברה שלי, והכנתי בגדים ליום העבודה של מחר. האוזניים אפילו לא צפצפו הפעם.
(זה סיום קצת מדכא, אבל הי, באמת שהיה כיף).
0 תגובות:
הוסף רשומת תגובה