יום שלישי, 13 בדצמבר 2011

למה ערוץ 10 לא ייסגר

אני לא עושה את זה בדרך כלל, אבל תנו לי הפעם לזרוק הימור: ערוץ 10 לא באמת ייסגר. הסדר חוב של הרגע האחרון, או מהלך אחר שיקבל את ברכת המדינה, ימנע את החשכת המסכים. הערוץ ימשיך לפעול גם אחרי 27 בינואר, תאריך היעד שהציג המנכ"ל יוסי ורשבסקי. ואם מישהו חושב אחרת - שיתערב איתי על בירה.

למה אני חושב ש-10 לא ייסגר? כי הנזק, מבחינת הקואליציה, יהיה גדול מדי ביחס לתועלת. מאות מפוטרים עצבניים, עיתונאים שלא ישכחו את האחראים לסגירה בתפקידם הבא (ואף ח"כ אקראי לא ממש רוצה שיסננו את הדובר שלו), וגם צופים שלא יבינו למה לעזאזל לקחו להם את מעושרות. יותר מדי בלאגן חסר הצדקה, וזה בלי לדבר על התדמית של מחסלי הדמוקרטיה, שבסופו של דבר כן מרחיקה מצביעים ותומכים מהימין.

אז למה ועדת הכלכלה של הכנסת בכל זאת הטילה על הערוץ גזירה שהוא לא יכול לעמוד בה, תוך הפגנת משמעת קואליציונית מופלאה? אם אתם מאמינים שהסיבה היא ש"חובות צריך להחזיר" - איאלץ להגיב בפחחחחח. אף אחד לא מצפה בקוצר רוח לכספים של ערוץ 10, הרשות השנייה תומכת בדחיית החוב, וגם המדינה יודעת לאפשר דחייה כשזה נוח. אבל הינצלות של הערוץ ברגע האחרון מעולה, בעיני, לאינטרסים שכל המהלך המכוער הזה נועד לקדם.

ערוץ 10, לכשייצא מהקרב הזה, ייצא ממנו אפילו חלש יותר משנכנס אליו. התדמית שלו כערוץ עצמאי תיפגע. עובדיו, סביר להניח, כבר פוזלים לצדדים, וסביר שהמוכשרים והמקושרים שבהם כבר ימצאו משרות פנויות במקומות אחרים. הקושי לגייס עובדים חדשים במקומם יהיה גדול. ומערכת עיתונאית חלשה היא מערכת נוחה לפוליטיקאים. אם חשבתם שההתנצלות בפני מר אדלסון היתה מבזה, זאת עלולה להיות רק ההתחלה.

אבל הסיפור הוא לא רק ערוץ 10, הוא הרתעה מול התקשורת כולה. בכך דומה המהלך לחוק לשון הרע הדרקוני, שגם אם לא יעבור בסופו של דבר - לעצם נוכחותו באוויר יש אפקט מרתיע. המסר שמעבירים הפוליטיקאים לעיתונאים הוא, כמאמר המערכון המפורסם מ"העולם הערב" שיוסי גורביץ אוהב לצטט, "חבל על הגרון היפה שלכם". אל תיכנסו בנו, כי אנחנו ניכנס בכם חזרה. נדאג להביא אתכם אל סף סגירה בכל מיני תירוצים, או שפשוט נעביר חוקים שיקלו לתבוע לכם את הצורה ויחייבו אתכם להכניס תגובות באורך חצי שעה לכל כתבה.

"אתם רוצים לעשות עלינו תחקיר?", שואלים חברי הכנסת והשרים וההוא שעומד בראשם, "לא חבל עליכם? ובכלל, תחקיר עולה הרבה כסף, ואנחנו יודעים שאין לכם יותר מדי כסף מיותר כרגע. עזבו, עדיף שתעבירו הודעות דובר וביפרים מהמשטרה וממד"א, אפשר לבנות מזה יופי של חדשות. באמת. אף אחד לא יתלונן".

הלוואי שאני צודק, ובאותה מידה - הלוואי שאני טועה. 

יום ראשון, 11 בדצמבר 2011

התמכרות


אז היה לי יום חופש היום. מה עשיתי בו? קמתי ב-11, בדקתי את פייסבוק דרך הסמארטפון. קראתי שלושה עמודים בספר, בדקתי את פייסבוק. קראתי קצת חדשות, בדקתי את פייסבוק. אחר כך גם הספקתי לשמוע אלבום של M83 ופעמיים אלבום של רפאל סאדיק (פייסבוק), לחמם לעצמי ארוחת צהריים (פייסבוק), לפתוח קבוצה דבילית (בפייסבוק), לעשות כפיפות בטן ושכיבות סמיכה (פייסבוק), ולנסות להבין למה הטלפון שלי מסרב להתחבר למחשב (בהייה נואשת בפייסבוק). כדי לגוון, מדי פעם פתחתי גם את טוויטר.

אני מניח שהמציאות הזאת מוכרת לחלק גדול מכם. לא סתם המציאו תוכנות כמו Cold Turkey, שמנתקות אותך מהרשתות החברתיות לפרק זמן מוגבל, כדי להתרכז בעבודה או בשיעורים. הבעיה שלי, בין היתר, היא שכמי שעוסק בחדשות טכנולוגיה חלק מהעבודה מבחינתי כוללת... נכון, ישיבה על פייסבוק וטוויטר. אבל זאת לא הבעיה האמיתית: כשאני באמת צריך לעשות משהו, ואין ברירה וחייבים למהר, פייסבוק וטוויטר נזנחים יפה יפה הצדה. אבל כשלא? אז עוברים עלי ימי חופש כאלה, שנגמרים בעיניים צורבות ובגב כועס, ובתחושה של עצלנות בלתי סבירה.

אני באמת מנסה להבין את ההתמכרות הזאת, שהיא אמנם לא חדשה, אבל עושה רושם שרק מחמירה עם השנים ועם השתכללות הרשת. בתור ילד, אחר כך נער, ישבתי שעות על מירק - תוכנת הצ'טים הבלתי נשכחת. אחר כך עברתי לפורומים. בהמשך הגיע התור של פייסבוק, ואליה הצטרף גם טוויטר. לפחות את גוגל+, כמו כולם, זנחתי מאוד מהר. אבל מה כל כך ממכר בזה, מעבר לקבלת תשומת הלב? הרי תשומת לב אפשר לקבל גם במקומות אחרים.

תגמולים לא קבועים (או: כמה לייקים כבר יש לזה?)

בסוף התואר שלי הייתי צריך לעשות עבודה סמינריונית בקורס בשם "תקשורת, פנאי ותרבות בישראל". במקום ללכת על משהו קליל ונוח, החלטתי להיכנס עם הראש בקיר ולראיין 30 ילדים כדי לבדוק למה הספר "יומנו של חנון" זכה כאן להצלחה כל כך גדולה. מסקנה אחת שאני זוכר בבירור היא שהילדים מאוד נהנו לקרוא על חייו של הגיבור, גרג, אבל הודו שהם לא היו רוצים להתחבר אליו, ושלמרות הספר, הם לא עומדים בקשר עם "חנונים" מהכיתה שלהם.

במידה מסוימת, תקשורת וירטואלית יוצרת מחיצה דומה: נכון, ההפרדה בין פייסבוק לעולם האמיתי רחוקה מלהיות מוחלטת, וכן, יכולת הארגון שמציעה הרשת החברתית הניעה לא מעט תהליכים חשובים. הכל נכון. ובכל זאת יש את היכולת הזאת, להגיד דברים בלי לשלם עליהם את המחיר המלא. לספר בדיחה לא מצחיקה ולקבל תגובות מעט עוקצניות או לא לקבל תגובות בכלל, מבלי לחוות את השתיקה המביכה שמסביב. לא פלא שהתעללות וירטואלית נתפסת, ביותר מדי מקרים, כחמורה פחות מהתעללות אמיתית, ושתרבות הטוקבקים היא כל כך אלימה באופייה (בעיקר כששם, בחסות האנונימיות, לא משלמים מחיר בכלל).

וזה מצטרף למנגנון חשוב אפילו יותר, שבפייסבוק מודגש במיוחד: התגמולים הלא קבועים. פסיכולוגים גילו כבר מזמן שהדרך הכי טובה להבטיח שקופים יבצעו מטלה מסוימת - היא לתת תגמול לא קבוע עליה. פעם האוכל מגיע אחרי 10 נקישות על הכפתור, פעם אחרי 5, הקוף לא באמת יכול לדעת - אז הוא מנסה שוב ושוב.

בני אדם לא כל כך שונים בהקשר הזה, ואני חושד (ואשמח לזווית אקדמית כלשהי, אם יש בנמצא) שלמנגנון הזה יש תפקיד חשוב בהתמכרות לרשתות החברתיות: כשאני כותב משהו, ולא יודע אם אני אקבל עליו 5 לייקים או 50, בלי גבול עליון של ממש, זה מתמרץ לנסות שוב ושוב, ומוביל בקלות להתמכרות. ויש גם יכולות שיתוף אינסופיות, ושילוב של מיליון פונקציות של אמצעי תקשורת ואתרים שונים, אבל על כל זה כבר שמעתם. הנקודה היא שלא מדובר ב"התמכרות לאינטרנט", שם כללי ושנוי במחלוקת לתופעה שכוללת תת-תופעות מסוגים שונים לחלוטין. זוהי התמכרות לתקשורת וירטואלית, כזו שגם מכילה לא מעט אספקטים חיוביים - ובכל זאת, מעיקה במידה הולכת וגוברת.

אז מה עושים? אני לא יודע. אני כן עושה דברים שחשובים לי, או שגורמים לי הנאה, בפייסבוק. הרבה דברים כאלה. אני חושש להשתמש בתוכנות שיגבילו את השימוש הזה, וימנעו ממני להתחבר כשזה באמת חשוב לי. אבל אני גם רוצה להכריח את עצמי להתנתק קצת. אולי צריך לקבוע זמנים שבהם המחשב יהיה סגור, או פייסבוק יהיה סגור? זה נשמע הגיוני, אבל בעייתי כשהלו"ז שלי בערבים לא בדיוק קשיח. אולי פשוט צריך לקבוע תוכניות יותר מסודרות, כדי לא לרוץ למחשב בכל חמש דקות? אבל אז אני חושש שהיכולת שלי לעשות דברים ספונטנית תיפגע. שילוב בין השניים, פלוס למצוא משהו נוסף שימלא לי את הזמן? זאת אפשרות הגיונית. נראה לי שאני אתחיל לתכנן את זה.

אבל לפני זה, תנו לי רק לבדוק עוד פעם את הפיד. לא עשיתי את זה כבר שתי דקות.

יום שבת, 3 בדצמבר 2011

אז מה הקטע עם פירה?


יש הרבה דרכים לפתוח בלוג חדש. אני מניח שלכתוב על פירה היא לא אחת המקובלות שבהן, בטח לא בבלוג שככל הנראה יעסוק לרוב בנושאים שאינם קולינריים. אבל רצה הגורל, וכאשר החלטתי לנצל יום מחלה עצל (אני כבר מרגיש טוב יותר, תודה) ולפתוח סוף סוף את הבלוג הזה, דבר שתכננתי לעשות במשך חודשים, אכלתי פירה, ועוד מהסוג הלא-מוצלח במיוחד. כך זכיתי לשם לבלוג, וגם לפוסט פתיחה.

הפירה, תוצרת מסעדת השדרה 34, דווקא הגיע במרקם הגיוני למדי - לא מחיתי ודייסתי, כפי שפירה רע עלול להיות. נלוו אליו קציצות קבב סבירות בהחלט וגם סלט ומיני רטבים, וכל זה במחיר השפוי להפליא של 39 שקלים. אלא מה? זה היה פירה תפל, עם טעם לוואי משונה מעט, כאילו הטבח שכח בתוכו אבקת מרק ותהה בינו לבין עצמו האם מישהו ישים לב. ובכל זאת חיסלתי את הקופסה, והתפניתי למחשבות עמוקות שבמרכזן עמד תפוח האדמה המעוך שבלסתי זה עתה.

כשנסעתי עם חברתי שיר להונגריה, הבטיח לנו המדריך מבית טיימאאוט שבבודפשט נוכל למצוא מסעדות זולות רבות. ביניהן היה גם את הפירה בר - מקום שלפי התיאור הנלהב, מגיש 12 סוגים שונים של פירה! התאכזבנו עמוקות לגלות שהמסעדה כנראה נסגרה, במקום לזכות להצלחה מסחרית מסחררת. עם זאת אכלנו גולש נהדר, אני טעמתי סטייק כריש, ולבסוף גילינו שההונגרים החליטו להוציא את כל החלק הטעים מהייגרמייסטר, לקרוא לתוצאה יוניקום ולהגיש אותה בפאבים לתיירים דבילים. כל זה היה מנחם למדי, והפירה בר הפך למעין בדיחה פרטית ביני לבין שיר במהלך הטיול - בדיחה שבה שיתפתי גם את חברי דור סער, שונא פירה מושבע וחסר פשרות.

כשאני נזכר באפיזודה הזאת, מתברר שקשה לי לדמיין עוד תוספת שיכולה לעורר רגשות כאלה. אנשים אוהבים אורז או פסטה, או שאוהבים אותם פחות. אבל אף אחד לא יצחק אם יספרו לו על פסטה-בר, למשל, וקשה לי להאמין ששונאי האורז מתכנסים בבסיס סודי כדי לבצע טקסים שטניים שבמרכזם שריפת סושי. אז מה יש בפירה, לעזאזל, שמעורר תגובות כאלה? למה בתקופה שבה הייתי צמחוני אנשים צחקו כשהזמנתי פירה במסעדות? מדוע ערוץ המחשבים של ויינט ניסה בכל כוחו לקדם את תופעת הרשת הפיקטיבית "צב אוכל פירה"?

זה צה"ל, או אולי גן הילדים

הפירה הוא אמנם מאכל פשוט למדי, אבל קל, קל מאוד להרוס אותו. צריך כישרון מיוחד כדי ליצור פסטה גרועה באמת, או אפילו אורז שהוא לא סתם "עייף" אלא נורא ממש. בפירה, מספיק שהמרקם יהיה דייסתי מדי או גרגירי מדי, והופ - יצרת מפלצת ועשית טראומה איומה לכל מי שבא לאכול אצלך.

וכדי לסבך את העניינים עוד יותר, פירה הוא קודם כל מאכל של ילדים. אם תנסו לדמיין מה אוכלים בגן (וסליחה שזרקתי אתכם כל כך הרבה שנים אחורה), יש סיכוי טוב שתגיעו לשניצל ופירה, עם קצת אפונה וגזר ליד. בניגוד לרוב "מאכלי המבוגרים", הפירה מגיע מעוך, ומצריך מעט מאוד מאמץ כדי לאכול אותו. ודברים שמזכירים לנו את הילדות מעוררים תגובות רגשיות.

אם כבר דיברנו על תגובות רגשיות חזקות ועל יכולת להרוס מאכלים. אין מאכל, למיטב ידיעתי, שהמטבח הצבאי הצליח להתעלל בו יותר מאשר בפירה (וכן, זה כולל את הקבבים המוזרים האלה). גרוע מכך: מה מדמיינים שחושבים על תורנות מטבח? נכון, סירים ענקיים מלאים בפירה שנדבק לדפנות ומסרב לרדת גם כשמפעילים נגדו להביור.

ויש כאן גם שד עדתי קטן: הפירה, כמו יקה חרוץ, התאקלם היטב במטבח הישראלי. אסם, למשל, מוכרים אבקת פירה להכנה מהירה. אבל בכל זאת, נשאר בו משהו זר: הפתיתים הומצאו כאן, האורז נייטרלי (או מזכיר את המזרח הרחוק), הפסטה לסוגיה מזכירה את איטליה (או, שוב, את המזרח הרחוק), הצ'יפס הוא אמריקאי במובהק. הפירה, גם בשמו וגם במוצאו, נותר מרכז אירופאי, גולה, לא פריך. נסו לדמיין מאצ'ו ישראלי אקראי יוצא עם חברתו למסעדה אקראית לא פחות, ומזמין בלי לחשוב פעמיים סטייק מדמם ופירה. זה עובד יותר טוב עם צ'יפס, אתם לא חושבים?

עכשיו, הרעיון המקורי והיומרני היה ליצור בלוג שיוקדש אך ורק לביקורות פירה, ואולי אלה עוד יצוצו בהמשך, בין נושאים בוערים יותר ופחות. בינתיים, אסתפק בלהצהיר בפומבי שיש מעט מאוד דברים מספקים כמו לטעום פירה במרקם ובטעם הנכונים, וקשה לי לדמיין הפתעה משמחת יותר לצד המנה העיקרית. ואם יחליטו להתייחס אל הפירה סוף סוף גם כמנה בפני עצמה, ויפתחו מחדש את בר הפירה ההונגרי ההוא דווקא בישראל - אתייצב שם בלי לחשוב פעמיים. אם אייל שני יכול למכור חתיכות פיתה עם בננה ושוקולד השחר, אז נראה לי שגם זה אפשרי.