התמכרות

אז היה לי יום חופש היום. מה עשיתי בו? קמתי ב-11, בדקתי את פייסבוק דרך הסמארטפון. קראתי שלושה עמודים בספר, בדקתי את פייסבוק. קראתי קצת חדשות, בדקתי את פייסבוק. אחר כך גם הספקתי לשמוע אלבום של M83 ופעמיים אלבום של רפאל סאדיק (פייסבוק), לחמם לעצמי ארוחת צהריים (פייסבוק), לפתוח קבוצה דבילית (בפייסבוק), לעשות כפיפות בטן ושכיבות סמיכה (פייסבוק), ולנסות להבין למה הטלפון שלי מסרב להתחבר למחשב (בהייה נואשת בפייסבוק). כדי לגוון, מדי פעם פתחתי גם את טוויטר.

אני מניח שהמציאות הזאת מוכרת לחלק גדול מכם. לא סתם המציאו תוכנות כמו Cold Turkey, שמנתקות אותך מהרשתות החברתיות לפרק זמן מוגבל, כדי להתרכז בעבודה או בשיעורים. הבעיה שלי, בין היתר, היא שכמי שעוסק בחדשות טכנולוגיה חלק מהעבודה מבחינתי כוללת... נכון, ישיבה על פייסבוק וטוויטר. אבל זאת לא הבעיה האמיתית: כשאני באמת צריך לעשות משהו, ואין ברירה וחייבים למהר, פייסבוק וטוויטר נזנחים יפה יפה הצדה. אבל כשלא? אז עוברים עלי ימי חופש כאלה, שנגמרים בעיניים צורבות ובגב כועס, ובתחושה של עצלנות בלתי סבירה.

אני באמת מנסה להבין את ההתמכרות הזאת, שהיא אמנם לא חדשה, אבל עושה רושם שרק מחמירה עם השנים ועם השתכללות הרשת. בתור ילד, אחר כך נער, ישבתי שעות על מירק - תוכנת הצ'טים הבלתי נשכחת. אחר כך עברתי לפורומים. בהמשך הגיע התור של פייסבוק, ואליה הצטרף גם טוויטר. לפחות את גוגל+, כמו כולם, זנחתי מאוד מהר. אבל מה כל כך ממכר בזה, מעבר לקבלת תשומת הלב? הרי תשומת לב אפשר לקבל גם במקומות אחרים.

תגמולים לא קבועים (או: כמה לייקים כבר יש לזה?)

בסוף התואר שלי הייתי צריך לעשות עבודה סמינריונית בקורס בשם "תקשורת, פנאי ותרבות בישראל". במקום ללכת על משהו קליל ונוח, החלטתי להיכנס עם הראש בקיר ולראיין 30 ילדים כדי לבדוק למה הספר "יומנו של חנון" זכה כאן להצלחה כל כך גדולה. מסקנה אחת שאני זוכר בבירור היא שהילדים מאוד נהנו לקרוא על חייו של הגיבור, גרג, אבל הודו שהם לא היו רוצים להתחבר אליו, ושלמרות הספר, הם לא עומדים בקשר עם "חנונים" מהכיתה שלהם.

במידה מסוימת, תקשורת וירטואלית יוצרת מחיצה דומה: נכון, ההפרדה בין פייסבוק לעולם האמיתי רחוקה מלהיות מוחלטת, וכן, יכולת הארגון שמציעה הרשת החברתית הניעה לא מעט תהליכים חשובים. הכל נכון. ובכל זאת יש את היכולת הזאת, להגיד דברים בלי לשלם עליהם את המחיר המלא. לספר בדיחה לא מצחיקה ולקבל תגובות מעט עוקצניות או לא לקבל תגובות בכלל, מבלי לחוות את השתיקה המביכה שמסביב. לא פלא שהתעללות וירטואלית נתפסת, ביותר מדי מקרים, כחמורה פחות מהתעללות אמיתית, ושתרבות הטוקבקים היא כל כך אלימה באופייה (בעיקר כששם, בחסות האנונימיות, לא משלמים מחיר בכלל).

וזה מצטרף למנגנון חשוב אפילו יותר, שבפייסבוק מודגש במיוחד: התגמולים הלא קבועים. פסיכולוגים גילו כבר מזמן שהדרך הכי טובה להבטיח שקופים יבצעו מטלה מסוימת - היא לתת תגמול לא קבוע עליה. פעם האוכל מגיע אחרי 10 נקישות על הכפתור, פעם אחרי 5, הקוף לא באמת יכול לדעת - אז הוא מנסה שוב ושוב.

בני אדם לא כל כך שונים בהקשר הזה, ואני חושד (ואשמח לזווית אקדמית כלשהי, אם יש בנמצא) שלמנגנון הזה יש תפקיד חשוב בהתמכרות לרשתות החברתיות: כשאני כותב משהו, ולא יודע אם אני אקבל עליו 5 לייקים או 50, בלי גבול עליון של ממש, זה מתמרץ לנסות שוב ושוב, ומוביל בקלות להתמכרות. ויש גם יכולות שיתוף אינסופיות, ושילוב של מיליון פונקציות של אמצעי תקשורת ואתרים שונים, אבל על כל זה כבר שמעתם. הנקודה היא שלא מדובר ב"התמכרות לאינטרנט", שם כללי ושנוי במחלוקת לתופעה שכוללת תת-תופעות מסוגים שונים לחלוטין. זוהי התמכרות לתקשורת וירטואלית, כזו שגם מכילה לא מעט אספקטים חיוביים - ובכל זאת, מעיקה במידה הולכת וגוברת.

אז מה עושים? אני לא יודע. אני כן עושה דברים שחשובים לי, או שגורמים לי הנאה, בפייסבוק. הרבה דברים כאלה. אני חושש להשתמש בתוכנות שיגבילו את השימוש הזה, וימנעו ממני להתחבר כשזה באמת חשוב לי. אבל אני גם רוצה להכריח את עצמי להתנתק קצת. אולי צריך לקבוע זמנים שבהם המחשב יהיה סגור, או פייסבוק יהיה סגור? זה נשמע הגיוני, אבל בעייתי כשהלו"ז שלי בערבים לא בדיוק קשיח. אולי פשוט צריך לקבוע תוכניות יותר מסודרות, כדי לא לרוץ למחשב בכל חמש דקות? אבל אז אני חושש שהיכולת שלי לעשות דברים ספונטנית תיפגע. שילוב בין השניים, פלוס למצוא משהו נוסף שימלא לי את הזמן? זאת אפשרות הגיונית. נראה לי שאני אתחיל לתכנן את זה.

אבל לפני זה, תנו לי רק לבדוק עוד פעם את הפיד. לא עשיתי את זה כבר שתי דקות.