יש הרבה דרכים לפתוח בלוג חדש. אני מניח שלכתוב על פירה היא לא אחת המקובלות שבהן, בטח לא בבלוג שככל הנראה יעסוק לרוב בנושאים שאינם קולינריים. אבל רצה הגורל, וכאשר החלטתי לנצל יום מחלה עצל (אני כבר מרגיש טוב יותר, תודה) ולפתוח סוף סוף את הבלוג הזה, דבר שתכננתי לעשות במשך חודשים, אכלתי פירה, ועוד מהסוג הלא-מוצלח במיוחד. כך זכיתי לשם לבלוג, וגם לפוסט פתיחה.
הפירה, תוצרת מסעדת השדרה 34, דווקא הגיע במרקם הגיוני למדי - לא מחיתי ודייסתי, כפי שפירה רע עלול להיות. נלוו אליו קציצות קבב סבירות בהחלט וגם סלט ומיני רטבים, וכל זה במחיר השפוי להפליא של 39 שקלים. אלא מה? זה היה פירה תפל, עם טעם לוואי משונה מעט, כאילו הטבח שכח בתוכו אבקת מרק ותהה בינו לבין עצמו האם מישהו ישים לב. ובכל זאת חיסלתי את הקופסה, והתפניתי למחשבות עמוקות שבמרכזן עמד תפוח האדמה המעוך שבלסתי זה עתה.
כשנסעתי עם חברתי שיר להונגריה, הבטיח לנו המדריך מבית טיימאאוט שבבודפשט נוכל למצוא מסעדות זולות רבות. ביניהן היה גם את הפירה בר - מקום שלפי התיאור הנלהב, מגיש 12 סוגים שונים של פירה! התאכזבנו עמוקות לגלות שהמסעדה כנראה נסגרה, במקום לזכות להצלחה מסחרית מסחררת. עם זאת אכלנו גולש נהדר, אני טעמתי סטייק כריש, ולבסוף גילינו שההונגרים החליטו להוציא את כל החלק הטעים מהייגרמייסטר, לקרוא לתוצאה יוניקום ולהגיש אותה בפאבים לתיירים דבילים. כל זה היה מנחם למדי, והפירה בר הפך למעין בדיחה פרטית ביני לבין שיר במהלך הטיול - בדיחה שבה שיתפתי גם את חברי דור סער, שונא פירה מושבע וחסר פשרות.
כשאני נזכר באפיזודה הזאת, מתברר שקשה לי לדמיין עוד תוספת שיכולה לעורר רגשות כאלה. אנשים אוהבים אורז או פסטה, או שאוהבים אותם פחות. אבל אף אחד לא יצחק אם יספרו לו על פסטה-בר, למשל, וקשה לי להאמין ששונאי האורז מתכנסים בבסיס סודי כדי לבצע טקסים שטניים שבמרכזם שריפת סושי. אז מה יש בפירה, לעזאזל, שמעורר תגובות כאלה? למה בתקופה שבה הייתי צמחוני אנשים צחקו כשהזמנתי פירה במסעדות? מדוע ערוץ המחשבים של ויינט ניסה בכל כוחו לקדם את תופעת הרשת הפיקטיבית "צב אוכל פירה"?
זה צה"ל, או אולי גן הילדים
הפירה הוא אמנם מאכל פשוט למדי, אבל קל, קל מאוד להרוס אותו. צריך כישרון מיוחד כדי ליצור פסטה גרועה באמת, או אפילו אורז שהוא לא סתם "עייף" אלא נורא ממש. בפירה, מספיק שהמרקם יהיה דייסתי מדי או גרגירי מדי, והופ - יצרת מפלצת ועשית טראומה איומה לכל מי שבא לאכול אצלך.
וכדי לסבך את העניינים עוד יותר, פירה הוא קודם כל מאכל של ילדים. אם תנסו לדמיין מה אוכלים בגן (וסליחה שזרקתי אתכם כל כך הרבה שנים אחורה), יש סיכוי טוב שתגיעו לשניצל ופירה, עם קצת אפונה וגזר ליד. בניגוד לרוב "מאכלי המבוגרים", הפירה מגיע מעוך, ומצריך מעט מאוד מאמץ כדי לאכול אותו. ודברים שמזכירים לנו את הילדות מעוררים תגובות רגשיות.
אם כבר דיברנו על תגובות רגשיות חזקות ועל יכולת להרוס מאכלים. אין מאכל, למיטב ידיעתי, שהמטבח הצבאי הצליח להתעלל בו יותר מאשר בפירה (וכן, זה כולל את הקבבים המוזרים האלה). גרוע מכך: מה מדמיינים שחושבים על תורנות מטבח? נכון, סירים ענקיים מלאים בפירה שנדבק לדפנות ומסרב לרדת גם כשמפעילים נגדו להביור.
ויש כאן גם שד עדתי קטן: הפירה, כמו יקה חרוץ, התאקלם היטב במטבח הישראלי. אסם, למשל, מוכרים אבקת פירה להכנה מהירה. אבל בכל זאת, נשאר בו משהו זר: הפתיתים הומצאו כאן, האורז נייטרלי (או מזכיר את המזרח הרחוק), הפסטה לסוגיה מזכירה את איטליה (או, שוב, את המזרח הרחוק), הצ'יפס הוא אמריקאי במובהק. הפירה, גם בשמו וגם במוצאו, נותר מרכז אירופאי, גולה, לא פריך. נסו לדמיין מאצ'ו ישראלי אקראי יוצא עם חברתו למסעדה אקראית לא פחות, ומזמין בלי לחשוב פעמיים סטייק מדמם ופירה. זה עובד יותר טוב עם צ'יפס, אתם לא חושבים?
עכשיו, הרעיון המקורי והיומרני היה ליצור בלוג שיוקדש אך ורק לביקורות פירה, ואולי אלה עוד יצוצו בהמשך, בין נושאים בוערים יותר ופחות. בינתיים, אסתפק בלהצהיר בפומבי שיש מעט מאוד דברים מספקים כמו לטעום פירה במרקם ובטעם הנכונים, וקשה לי לדמיין הפתעה משמחת יותר לצד המנה העיקרית. ואם יחליטו להתייחס אל הפירה סוף סוף גם כמנה בפני עצמה, ויפתחו מחדש את בר הפירה ההונגרי ההוא דווקא בישראל - אתייצב שם בלי לחשוב פעמיים. אם אייל שני יכול למכור חתיכות פיתה עם בננה ושוקולד השחר, אז נראה לי שגם זה אפשרי.
0 תגובות:
הוסף רשומת תגובה