(מדהים שאני מרגיש שזה פוסט שנכתב באיחור. קצב החדשות כאן באמת לא סביר בשום צורה).
טוב, תשמעו, זה באמת סיפור מדהים ברמה האנושית: חייל נחטף בידי ארגון טרור, אביו נלחם במשך 5 שנים כדי לשחרר אותו, עד שראש הממשלה מחליט לשחרר אלף אסירים תמורתו. האב הנרגש מחבק את בנו, ראש הממשלה מכריז "החזרתי לכם את הילד", מדינה שלמה דומעת, וכמה חודשים אחרי זה - האב רץ לפוליטיקה, למפלגה שמתמודדת מול אותו ראש ממשלה! כמאמר הקלישאה, תסריט קולנועי כזה היה נדחה מחמת חוסר סבירות קיצוני.
אבל החיים, בניגוד לחלק מהיצירות הקולנועיות, מורכבים מקצת יותר מאשר הסיפור האישי. הטענות שעלו נגד נעם שליט מאז שהכריז כי ירוץ לרשימת העבודה לכנסת מלמדות על בלבול מוחלט בין הפרטי לציבורי, בין הצהוב לחשוב. והצרה האמיתית היא שגם עצם כניסתו לפוליטיקה, לפחות בדרך שבה היא בוצעה, מלמדת על בלבול מושגים שכזה.
דברים שקורים כשנסחפים לפסטיבל
הטענה השנייה שהושמעה נגד שליט, והשפויה הרבה יותר, היא ששליט ממנף את התמיכה הציבורית בו על רקע חטיפת בנו כדי לבנות את הקריירה הפוליטית שלו. יש מן האמת בטענה הזאת, במיוחד כשגם משפחת שליט עצמה הפכה את המאבק לשחרור גלעד לאישי מאוד, שנועד לעורר הזדהות מהלב עם המשפחה ולא חשיבה מושכלת. כמובן, קשה מאוד לשפוט את האמצעים שמשפחה במצב כזה נוקטת, ואני מניח שבמקום נעם שליט הייתי פועל בדרך דומה אילו הייתי מאמין שזה מעלה בשביב אחוז את הסיכוי להצליח. ובכל זאת.
אבל חברים, כולנו אנשים בוגרים, ובדומה לממשלה - אמורים לדעת להבדיל בין האישי לעקרוני. יותר מדי ישראלים התמסרו לפסטיבל הריק סביב גלעד שליט, עם דקת הדומייה והסלבס בצינוק וההתחמקות אפילו מהאמירה הברורה "צריך לשחרר חייל ישראלי שבוי בכל מחיר". יותר מדי ישראלים לקחו ברצינות רבה מדי את הסיסמה "הילד של כולנו", ועברו מרמה בריאה של הזדהות עם משפחה שחווה טרגדיה לתחושת קרבה ואפילו בעלות על המשפחה הזאת - עד כדי כתבות מדהימות כמו זאת.
אז עכשיו, כשגלעד שוחרר והפך לאדם אמיתי במקום סמל, כשנעם נקט עמדה פוליטית, פתאום הרבה יותר קשה לתלות כל ערך ותחושה שרוצים על משפחת שליט. וזה כבר הרבה פחות נוח.
נעם שליט, מותג
אז למה, למרות הכל, אני ממש לא מתלהב מזה שנעם שליט רוצה להתמודד על הקול שלי? בעיקר כי אין לי מושג מה הוא רוצה מחיי. במובן הזה שליט בעייתי הרבה יותר מיאיר לפיד, שכל כך נוח ואופנתי לתקוף בחוגים מסוימים. העמדות של לפיד מעורפלות בנושאים מסוימים, פופוליסטיות באחרים - אבל הן לפחות שם. אני יכול לבוז להגדרה שלו ל"מיהו ציוני" או להתווכח על עמדתו בנוגע לחרדים, אבל קשה להכחיש שהוא מעורר דיון. ומה לשליט היה להגיד במסיבת העיתונאים שקיים השבוע?
"השאיפה היא להגיע למקום של השפעה", הסביר. נושאים מדיניים? "שתי מדינות לשני עמים, לדבר עם חמאס אם יקבל את תנאי הקוורטט". כלכלה? "חופשית שלא מתנערת מאזרחיה". רצונות נוספים? "לשפר את תדמית הכנסת". אני מרשה לעצמי להניח שהוא גם יתמוך בעסקאות שבויים עתידיות, אם יהיו, אחרת הוא יפגין צביעות איומה. ו, לפחות כמו שזה נראה כרגע, זהו. שילוב של מצע מפלגת העבודה ורצון "להשפיע" ו"לשפר את התדמית". נו, באמת. בשביל זה באת?
אבל נעם שליט יודע היטב שהוא מציע למפלגת העבודה משהו חשוב יותר. קוראים לזה מותג. לי זה נראה כמו מקרה קיצון של הגנרלים שנכנסים לפוליטיקה מבלי שאנחנו יודעים מספיק על עמדותיהם, אם בכלל: הם פיקדו על מבצעים בעזה ובלבנון, שליט פיקד על מבצע להחזרת בנו. להם יש "ניסיון", ובמובן קצת אחר - גם לו. אבל שניהם מוכרים קודם כל את השם שלהם, ורק אחר כך - אם בכלל - את כל השאר.
וזה, כנראה, מה שמעורר אפילו אצלי את האנטגוניזם כלפי המהלך של נעם שליט: שהוא ממשיך לשחק את אותו משחק פסול, של הפרטי במקום העקרוני, של המותג במקום הרעיון, גם כשכבר לא מדובר בקרב על חייו של בנו - אלא רק בעוד קריירה פוליטית. אני מקווה ששליט יוכיח לי שטעיתי, יהפוך לפרלמנטר מצטיין ומחדש, ואולי ישתמש שוב בשמו לקידום מטרה שכן קשורה לחיים ולמוות - הבאת שלום לאזור הפצוע הזה. אבל כרגע, הדבר העיקרי שעולה לי בראש כשאני חושב על כניסתו של נעם שליט לפוליטיקה, הוא שהמשפט הידוע "האישי הוא הפוליטי" קיבל את הטוויסט הממש לא נכון.
טוב, תשמעו, זה באמת סיפור מדהים ברמה האנושית: חייל נחטף בידי ארגון טרור, אביו נלחם במשך 5 שנים כדי לשחרר אותו, עד שראש הממשלה מחליט לשחרר אלף אסירים תמורתו. האב הנרגש מחבק את בנו, ראש הממשלה מכריז "החזרתי לכם את הילד", מדינה שלמה דומעת, וכמה חודשים אחרי זה - האב רץ לפוליטיקה, למפלגה שמתמודדת מול אותו ראש ממשלה! כמאמר הקלישאה, תסריט קולנועי כזה היה נדחה מחמת חוסר סבירות קיצוני.
אבל החיים, בניגוד לחלק מהיצירות הקולנועיות, מורכבים מקצת יותר מאשר הסיפור האישי. הטענות שעלו נגד נעם שליט מאז שהכריז כי ירוץ לרשימת העבודה לכנסת מלמדות על בלבול מוחלט בין הפרטי לציבורי, בין הצהוב לחשוב. והצרה האמיתית היא שגם עצם כניסתו לפוליטיקה, לפחות בדרך שבה היא בוצעה, מלמדת על בלבול מושגים שכזה.
דברים שקורים כשנסחפים לפסטיבל
גורמים עלומי שם בליכוד אמרו לוויינט, קצת אחרי ההודעה הדרמטית, ששליט הוא "כפוי טובה" בכך שהוא מתמודד מול נתניהו, ומנצל כביכול "טרגדיה אישית" שלו. היה לי קצת קשה לכתוב את הפסקאות הבאות ולדפוק את הראש בקיר בו זמנית, אבל עמדתי באתגר בכבוד.
התבטאות מטופשת כזאת מעידה על תפיסת עולם שלפיה למשפחת שליט היתה בעיה אישית מסוימת, נגיד בן שנסע לטייל במקום מסוכן בהודו, לקח יותר מדי סמים על הדרך ולא יצר קשר. ראש הממשלה, בטוב לבו, סייע למשפחה המסכנה לאתר את הבן האובד ולהשיבו הביתה. אני לא יודע מה חשב נתניהו כשהחליט להכריע בעד עסקת שליט. אבל לפחות ברמה העקרונית, הלחץ מצד המשפחה לא היה צריך להיות השיקול המרכזי בהחלטה, אלא עקרונות מוסריים, אינטרסים לאומיים ושאר מילים גדולות. לטעון שנתניהו עשה טובה לנעם שליט זה כמו להגיד שאולמרט יצא לעופרת יצוקה כי הוא עשה טובה לתושבי הדרום.
התבטאות מטופשת כזאת מעידה על תפיסת עולם שלפיה למשפחת שליט היתה בעיה אישית מסוימת, נגיד בן שנסע לטייל במקום מסוכן בהודו, לקח יותר מדי סמים על הדרך ולא יצר קשר. ראש הממשלה, בטוב לבו, סייע למשפחה המסכנה לאתר את הבן האובד ולהשיבו הביתה. אני לא יודע מה חשב נתניהו כשהחליט להכריע בעד עסקת שליט. אבל לפחות ברמה העקרונית, הלחץ מצד המשפחה לא היה צריך להיות השיקול המרכזי בהחלטה, אלא עקרונות מוסריים, אינטרסים לאומיים ושאר מילים גדולות. לטעון שנתניהו עשה טובה לנעם שליט זה כמו להגיד שאולמרט יצא לעופרת יצוקה כי הוא עשה טובה לתושבי הדרום.
הטענה השנייה שהושמעה נגד שליט, והשפויה הרבה יותר, היא ששליט ממנף את התמיכה הציבורית בו על רקע חטיפת בנו כדי לבנות את הקריירה הפוליטית שלו. יש מן האמת בטענה הזאת, במיוחד כשגם משפחת שליט עצמה הפכה את המאבק לשחרור גלעד לאישי מאוד, שנועד לעורר הזדהות מהלב עם המשפחה ולא חשיבה מושכלת. כמובן, קשה מאוד לשפוט את האמצעים שמשפחה במצב כזה נוקטת, ואני מניח שבמקום נעם שליט הייתי פועל בדרך דומה אילו הייתי מאמין שזה מעלה בשביב אחוז את הסיכוי להצליח. ובכל זאת.
אבל חברים, כולנו אנשים בוגרים, ובדומה לממשלה - אמורים לדעת להבדיל בין האישי לעקרוני. יותר מדי ישראלים התמסרו לפסטיבל הריק סביב גלעד שליט, עם דקת הדומייה והסלבס בצינוק וההתחמקות אפילו מהאמירה הברורה "צריך לשחרר חייל ישראלי שבוי בכל מחיר". יותר מדי ישראלים לקחו ברצינות רבה מדי את הסיסמה "הילד של כולנו", ועברו מרמה בריאה של הזדהות עם משפחה שחווה טרגדיה לתחושת קרבה ואפילו בעלות על המשפחה הזאת - עד כדי כתבות מדהימות כמו זאת.
אז עכשיו, כשגלעד שוחרר והפך לאדם אמיתי במקום סמל, כשנעם נקט עמדה פוליטית, פתאום הרבה יותר קשה לתלות כל ערך ותחושה שרוצים על משפחת שליט. וזה כבר הרבה פחות נוח.
נעם שליט, מותג
אז למה, למרות הכל, אני ממש לא מתלהב מזה שנעם שליט רוצה להתמודד על הקול שלי? בעיקר כי אין לי מושג מה הוא רוצה מחיי. במובן הזה שליט בעייתי הרבה יותר מיאיר לפיד, שכל כך נוח ואופנתי לתקוף בחוגים מסוימים. העמדות של לפיד מעורפלות בנושאים מסוימים, פופוליסטיות באחרים - אבל הן לפחות שם. אני יכול לבוז להגדרה שלו ל"מיהו ציוני" או להתווכח על עמדתו בנוגע לחרדים, אבל קשה להכחיש שהוא מעורר דיון. ומה לשליט היה להגיד במסיבת העיתונאים שקיים השבוע?
"השאיפה היא להגיע למקום של השפעה", הסביר. נושאים מדיניים? "שתי מדינות לשני עמים, לדבר עם חמאס אם יקבל את תנאי הקוורטט". כלכלה? "חופשית שלא מתנערת מאזרחיה". רצונות נוספים? "לשפר את תדמית הכנסת". אני מרשה לעצמי להניח שהוא גם יתמוך בעסקאות שבויים עתידיות, אם יהיו, אחרת הוא יפגין צביעות איומה. ו, לפחות כמו שזה נראה כרגע, זהו. שילוב של מצע מפלגת העבודה ורצון "להשפיע" ו"לשפר את התדמית". נו, באמת. בשביל זה באת?
אבל נעם שליט יודע היטב שהוא מציע למפלגת העבודה משהו חשוב יותר. קוראים לזה מותג. לי זה נראה כמו מקרה קיצון של הגנרלים שנכנסים לפוליטיקה מבלי שאנחנו יודעים מספיק על עמדותיהם, אם בכלל: הם פיקדו על מבצעים בעזה ובלבנון, שליט פיקד על מבצע להחזרת בנו. להם יש "ניסיון", ובמובן קצת אחר - גם לו. אבל שניהם מוכרים קודם כל את השם שלהם, ורק אחר כך - אם בכלל - את כל השאר.
וזה, כנראה, מה שמעורר אפילו אצלי את האנטגוניזם כלפי המהלך של נעם שליט: שהוא ממשיך לשחק את אותו משחק פסול, של הפרטי במקום העקרוני, של המותג במקום הרעיון, גם כשכבר לא מדובר בקרב על חייו של בנו - אלא רק בעוד קריירה פוליטית. אני מקווה ששליט יוכיח לי שטעיתי, יהפוך לפרלמנטר מצטיין ומחדש, ואולי ישתמש שוב בשמו לקידום מטרה שכן קשורה לחיים ולמוות - הבאת שלום לאזור הפצוע הזה. אבל כרגע, הדבר העיקרי שעולה לי בראש כשאני חושב על כניסתו של נעם שליט לפוליטיקה, הוא שהמשפט הידוע "האישי הוא הפוליטי" קיבל את הטוויסט הממש לא נכון.
״האב הנרגש מחבק את בנו, ראש הממשלה מכריז "החזרתי לכם את הילד", מדינה שלמה דומעת, וכמה חודשים אחרי זה - האב רץ לפוליטיקה, למפלגה שמתמודדת מול אותו ראש ממשלה! כמאמר הקלישאה, תסריט קולנועי כזה היה נדחה מחמת חוסר סבירות קיצוני.״.
השבמחקאני מבין שלא ראית את homeland, הגרסה האמריקאית ל״חטופים״.
אבל הטיעון הענייני שלך לא עומד במבחן המציאות, כי בסופו של דבר כל מפלגה היא אוסף אנשים שנועד לממש את המצע שלה באופן היעיל ביותר, ומלבד ה"פרטי" אין למקום 40 ברשימה שום עדיפות רעיונית על פני מקום 10. זה לא שמי שמוביל ברשימה הוא בהכרח בעל הדעות הכי מוצקות, מקוריות, או משפיעות במפלגה. המצבים בהם בתוך מפלגה יש עימותים בין ח"כים, ובאמת צריך לדעת מי בעד מה, הוא יחסית נדיר כיום (בניגוד לעבר הסוער של עד שלהי שנות ה-60, אפשר לומר). בד"כ מדובר בעניין של כח פוליטי על-סמך תמיכה ציבורית, ואם שליט מרגיש שזו הדרך שלו למנף את מפלגת העבודה, למה זה בעצם משנה? כל עוד אתה מצביע למפלגה ולא לבן-אדם, זה בסדר. כמו פרסומת למוצר, זה לא באמת משנה כמה עמוק המחשוף של הדוגמנית, משנה אם המוצר מוצלח או לא - ואת זה אתה יכול להבין בעצמך.
השבמחקפוסט טוב
השבמחקאני מאוד מסכימה עם אורן. לדעתי עיקר הטענה שלך היא הפופוליזם והרדידות שעושים (כמעט) כל הפוליטיקאים ברמה זו או אחרת לנושאים שהם כל כך חשובים, מורכבים וקשים. אני חושבת שהסיפא של מאמרך לגבי העתיד הוא החלק החשוב. אין מה לבקר את נעם שליט, כמו שאין מה לבקר את לפיד או את מזרחי על עצם כניסתם לפוליטיקה. יש מה לבקר אותם על דעותיהם, דבר חשוב בדמוקרטיה. אבל הצטרפותם היא הצטרפות כמו של כל אחד אחר. מה גם ששליט כבר התפקד למפלגת העבודה עוד ב 96, בעקבות רצח רבין. כלומר, הוא הבין את חשיבותה של הפעילות הפוליטית לפני הרבה שנים.
השבמחקולבסוף, דיסקליימר, אני מסכימה עם מה שכתבת על "פסטיבל שליט". למרות שחברים רבים שלי היו מעורבים במאבק, אני מעולם לא הלכתי לאוהל, לא קשרתי סרט צהוב לכלום וכאבתי את כאבה של המשפחה ברמה הפרטית. ברמה העקרונית, למרות שאני בעד שחרור אסירים פלסטינים, לא הרגשתי בנוח עם העסקה ובעיקר לא הרגשתי בנוח עם השיח שהתפתח במאבק הזה. אבל זה לרגע לא משנה בעיני את הלגיטימיות של הצטרפותו של שליט לפוליטיקה.
ברור לי ששליט לא המציא את הגלגל ושהשימוש בשם כמותג פוליטי זאת לא בדיוק תופעה חדשה. המקרה של שליט מרגיז יותר בעיני כיוון שהוא לא הפך את שמו למותג בדרך של יצירת קריירה בתחום אחר, רלבנטי יותר או פחות לפוליטיקה, אלא באמצעות נושא כל כך כאוב וטעון כמו מאבק על שחרור בנו מהשבי.
השבמחקזה הוביל להרבה סלחנות, גם מצד אנשים שלא נמנו על תומכי העסקה, כלפי הקמפיין האישי והדמגוגי של "החברים של גלעד" - הבן שלהם נחטף, טבעי שהם יעשו הכל כדי להציל אותו. אבל כשאתה לוקח מותג מ"שדה" כזה ומעביר אותו לשדה הפוליטי, התוצאה צורמת - בטח אם אתה לא מגבה את המעבר הזה בשום תוכן אחר. לו שליט היה אומר "כאב שחווה גיהנום בגלל הסכסוך עם הפלסטינים אני מאמין שאוכל לסייע בקידום פתרון מדיני", לא היתה לי אפילו חצי טענה אליו.