מי שמכיר אותי יודע שאני לא רואה הרבה סדרות טלוויזיה, ושגם כשאני רואה זה בערך כלל מה שכולם רואים. פה האוס, שם ביג באנג, ולאחרונה גם שלושת הפרקים של בלאק מירור - כי כולם ראו והמליצו ולא רציתי להישאר מאחור. איכשהו אף פעם לא מצאתי את עצמי מתמכר לסדרה כלשהי, מחכה לפרק הבא, מקלל את ההסרה מהרשת של מגה-וידיאו ומחפש אנשים שראו את הפרק האחרון כדי לדבר איתם באריכות ובהתלהבות.
טוב, חוץ מבמקרה אחד.
מה יש בה, בסקינס המקורית והבריטית, שכל כך תפס אותי, ושגורם לי לראות פרק אחר פרק בלי להרגיש (בדרך כלל) שמזלזלים באינטלגנציה שלי ושדחפתי עכשיו לפה כמות עתק של טראש? זאת לא הסדרה שכתובה או משוחקת בצורה הכי מבריקה שנתקלתי בה, היא עוסקת בנערים שצעירים ממני בכמה שנים, ומציגה לעתים קרובות קלישאות סקס, סמים ורוק'נרול. אז למה?
יש שיגידו שקלישאות סקס, סמים ורוקנ'רול פשוט עובדות, בת'כלס. הם ישבחו את ה"נועזות" של הסדרה, שלא מנסה להתייפייף כשהיא עוסקת בטינאייג'רים ושמציגה שחקנים בגיל המתאים שמתחלפים כל שנתיים, ולא בני 30 שעשו תסרוקת מגוחכת. זה גם מה שעיצבן כל כך את השמרנים בארה"ב, שהזדעזעו מהרימייק האמריקאי של סקינס. אבל בעיני זה רק חלק מהסיפור, החזית הצבעונית שמסתירה משהו מעניין יותר.
דוגמה לכך היה אפשר לראות דווקא בפרק חלש במיוחד של הסדרה, שפותח את העונה השישית והנוכחית. כדי לגוון קצת את הלוקיישנים, החבורה נשלחת לביקור מזורז במרוקו. זה היה הרגע שבו נראה היה שיוצרי סקינס התחילו כנראה להאמין למה שאומרים עליהם, ופשוט הציגו הרבה עירום מרומז, סמים והסתבכויות כתחליף לעלילה. וזה היה פספוס מוחלט.
לא משקפים, לא משקרים
כמו ג'אנקי אמיתי, הפרק הכושל ההוא לא מנע ממני להמשיך לפרק השני. מבחינה תסריטאית הוא היה מופרך לא פחות מקודמו, אולי אפילו יותר, ועסק בהתפרקותו של ריץ', מטאליסט חביב שחברתו נפגעה בתאונת דרכים. התפרקויות, מיתות משונות ורגעים אפלים במיוחד לא זרים לסקינס, והם חלק ממה שטוען את הסדרה הזאת במשמעות, והופכים אותה למרגשת. זה נכון גם לגבי הפרק המדובר, שהתקשיתי להירגע שעה ארוכה אחרי הצפייה בו.
כשאני מנסה להיזכר בחוויות שנחרתו בי בצורה הכי עמוקה בגיל ההתבגרות, אני מגיע לחוויות שלא שונות בהרבה מאלה שגיבורי סקינס עוברים (לא כולל הסמים. את יכולה להירגע, אמא). זו הפנטזיה שאנחנו רוצים לספר לעצמנו על עצמנו, או התגובות הרגשיות שאנחנו רוצים לחוות, וזו כנראה הסיבה שלעתים קרובות, אחרי צפייה בפרקים העולם נראה לי כמו מקום מלהיב יותר.
בני אדם, לא "דמויות מתפתחות"
אבל אילו סקינס היתה מסתפקת בלהיות פנטזיה צבעונית ומלאת סכנה, היא היתה עלולה ליפול למלכודת המלודרמה ולהפוך לסדרה שטוחה ומוקצנת. זה קרה לסדרה פה ושם במהלך השנים, במיוחד בעונה השלישית - שפשוט הפסקתי לצפות בה באמצע. אבל ברוב הפרקים, היוצרים הצליחו להתחמק מהמלכודת הזאת.
אחת הדרכים לעשות זאת היא העובדה שסקינס היא דרמה קומית. חלק גדול מהסיטואציות המוקצנות הן קומיות באופן מובהק, עם פאנצ'ים שגורמים לצופה להתגלגל מצחוק. גם הגלישה מעבר לגבולות הריאליזם (לסיים את העונה הראשונה בשיר, למשל) עוזרת לסדרה לא לקחת את עצמה יותר מדי ברצינות. "אלה לא החיים האמיתיים, זה רק התיכון", כבר קבעה "בגוף ראשון", סדרת נעורים עתיקה בהרבה. ברגעים הלא-רציניים שלה סקינס מקפידה לומר לצופיה שהיא רק פנטזיה, ובעיני - לא מנסה להוליך אותם שולל.
כל זה לא אומר שהדמויות בסקינס לא יכולות לרגש. הן מרגשות לאללה - כי הטובות שבהן מצליחות להתנהג באופן בלתי צפוי. הבלונדינית הביצ'ית יכולה להיות, ובכן, בלונדינית ביצ'ית, וגם ההפך הגמור מזה. הנער חסר הביטחון שלובש בגדים גדולים מגופו יכול לזכות פתאום בבחורה שהוא תמיד חלם עליה, אפילו לזכות בה פעמיים - ולוותר על זה. הבחור המגניב וחסר הדאגות יכול למצוא את עצמו מפונה מביתו שלו, ולמצוא עבודה רצינית שהוא מצטיין בה (שאליה התקבל באמצעות הצתת העניבה של המראיין). המטאליסט יכול לצאת עם הבחורה החמודה והטובה, ולהמשיך במקביל ללכת עם חולצות של טסטמנט (אבל להסתפר כמו ג'סטין ביבר).
זאת לא רק ה"התפתחות" של הדמויות, לא רק השינויים שהן עוברות - אלה אופציות שהיו טבועות בהן מלכתחילה, ושכל אחת יכולה לצאת לפועל בשלב אחר, עם אנשים אחרים. ככה אנשים אמיתיים פועלים. לא, בעצם לא תמיד: ככה אנשים מעניינים פועלים.
טוב, חוץ מבמקרה אחד.
מה יש בה, בסקינס המקורית והבריטית, שכל כך תפס אותי, ושגורם לי לראות פרק אחר פרק בלי להרגיש (בדרך כלל) שמזלזלים באינטלגנציה שלי ושדחפתי עכשיו לפה כמות עתק של טראש? זאת לא הסדרה שכתובה או משוחקת בצורה הכי מבריקה שנתקלתי בה, היא עוסקת בנערים שצעירים ממני בכמה שנים, ומציגה לעתים קרובות קלישאות סקס, סמים ורוק'נרול. אז למה?
 |
| סקינס, הדור הראשון |
דוגמה לכך היה אפשר לראות דווקא בפרק חלש במיוחד של הסדרה, שפותח את העונה השישית והנוכחית. כדי לגוון קצת את הלוקיישנים, החבורה נשלחת לביקור מזורז במרוקו. זה היה הרגע שבו נראה היה שיוצרי סקינס התחילו כנראה להאמין למה שאומרים עליהם, ופשוט הציגו הרבה עירום מרומז, סמים והסתבכויות כתחליף לעלילה. וזה היה פספוס מוחלט.
לא משקפים, לא משקרים
כמו ג'אנקי אמיתי, הפרק הכושל ההוא לא מנע ממני להמשיך לפרק השני. מבחינה תסריטאית הוא היה מופרך לא פחות מקודמו, אולי אפילו יותר, ועסק בהתפרקותו של ריץ', מטאליסט חביב שחברתו נפגעה בתאונת דרכים. התפרקויות, מיתות משונות ורגעים אפלים במיוחד לא זרים לסקינס, והם חלק ממה שטוען את הסדרה הזאת במשמעות, והופכים אותה למרגשת. זה נכון גם לגבי הפרק המדובר, שהתקשיתי להירגע שעה ארוכה אחרי הצפייה בו.
כי סקינס, בעיני, היא לא ניסיון לשקף את הנעורים כפי שהם (כפי שטוענים רבים מאוהביה), או הצבת מראה מעוותת וצבעונית מדי מולם (כפי שטוענים מבקריה). היא פנטזיה צבעונית, מושכת ומסוכנת על גיל ההתבגרות. כמו סדרות נעורים אחרות, רק בהעזה ובתחכום רבים יותר וללא דידקטיות, היא משחקת על הלימינליות הטבעית של השלב הזה בחיים - שבו אתה כבר מספיק גדול כדי להבין מה קורה סביבך, אבל צעיר מכדי לקחת עליו יותר מדי אחריות. לא במקרה מזג האוויר בבריסטול של סקינס שמשי כל כך, וכולם מתלבשים צבעוני כל כך - שתי בחירות שיש להן איכות חלומית.
בני אדם, לא "דמויות מתפתחות"
אבל אילו סקינס היתה מסתפקת בלהיות פנטזיה צבעונית ומלאת סכנה, היא היתה עלולה ליפול למלכודת המלודרמה ולהפוך לסדרה שטוחה ומוקצנת. זה קרה לסדרה פה ושם במהלך השנים, במיוחד בעונה השלישית - שפשוט הפסקתי לצפות בה באמצע. אבל ברוב הפרקים, היוצרים הצליחו להתחמק מהמלכודת הזאת.
אחת הדרכים לעשות זאת היא העובדה שסקינס היא דרמה קומית. חלק גדול מהסיטואציות המוקצנות הן קומיות באופן מובהק, עם פאנצ'ים שגורמים לצופה להתגלגל מצחוק. גם הגלישה מעבר לגבולות הריאליזם (לסיים את העונה הראשונה בשיר, למשל) עוזרת לסדרה לא לקחת את עצמה יותר מדי ברצינות. "אלה לא החיים האמיתיים, זה רק התיכון", כבר קבעה "בגוף ראשון", סדרת נעורים עתיקה בהרבה. ברגעים הלא-רציניים שלה סקינס מקפידה לומר לצופיה שהיא רק פנטזיה, ובעיני - לא מנסה להוליך אותם שולל.
 |
| סקינס, הדור השלישי |
כל זה לא אומר שהדמויות בסקינס לא יכולות לרגש. הן מרגשות לאללה - כי הטובות שבהן מצליחות להתנהג באופן בלתי צפוי. הבלונדינית הביצ'ית יכולה להיות, ובכן, בלונדינית ביצ'ית, וגם ההפך הגמור מזה. הנער חסר הביטחון שלובש בגדים גדולים מגופו יכול לזכות פתאום בבחורה שהוא תמיד חלם עליה, אפילו לזכות בה פעמיים - ולוותר על זה. הבחור המגניב וחסר הדאגות יכול למצוא את עצמו מפונה מביתו שלו, ולמצוא עבודה רצינית שהוא מצטיין בה (שאליה התקבל באמצעות הצתת העניבה של המראיין). המטאליסט יכול לצאת עם הבחורה החמודה והטובה, ולהמשיך במקביל ללכת עם חולצות של טסטמנט (אבל להסתפר כמו ג'סטין ביבר).
זאת לא רק ה"התפתחות" של הדמויות, לא רק השינויים שהן עוברות - אלה אופציות שהיו טבועות בהן מלכתחילה, ושכל אחת יכולה לצאת לפועל בשלב אחר, עם אנשים אחרים. ככה אנשים אמיתיים פועלים. לא, בעצם לא תמיד: ככה אנשים מעניינים פועלים.
אז אני מוכן לסלוח על התסריטים המופרכים לעתים, ועל העובדה שחלק מהדמויות כן שטוחות, ואפילו על בדיחות הבורקס שמתעקשות לצוץ פה ושם (תחרות אכילת פלפלים חריפים? קפיצה לבריכה ריקה? בחייכם). תנו לי רק לראות על המסך חבורת טינאייג'רים מציגים פנטזיה שבאמת מצליחה להלהיב אותי. אני מקנא בדמויות האלה, מזדהה איתן, ומרגיש כמו פנסיונרית מכורה לטלנובלות כשאני מדבר עליהן. וזה כיף נורא.
